הסטטוס: בת 14, גרושה. ארץ הכלות הילדות
מאימונה הייתה רק בת 13 כשאולצה להינשא. בגיל 14 ברחה לאביה והתחננה לחזור לביה"ס, אבל ספגה מלקות ממנו ואגרופים מבעלה. בצפון המוסלמי של ניגריה, היא עוד בת מזל - אחת מאלפי ילדות גרושות, שינודו ממשפחתן לנצח
כשמאימונה ברחה, היא כבר נשאה על גופה את צלקות נישואיה הקצרים אבל האכזריים. פניה היו כה נפוחים כתוצאה מהמכות שספגה מבעלה, עד שהרופאים חששו כי הוא גרם לה לפרוק את הלסת. על גבה ועל ידיה ניכרו החבורות הקשות, כתוצאה מההצלפות שספגה מאביה כשנמלטה אליו. היא הייתה רזה מרוב רעב ולבושה בסחבות מטונפות. בקושי שנה אחרי חתונתה - היא התגרשה.
עוד חדשות בעולם :
- נבחרת אחת, אומה מחולקת: מזל שיש כדורגל
- זה חג? הרמדאן נפתח בצל מזרח תיכון מדמם
- האומנת פוטרה, אך מסרבת לעזוב את הבית
- הזוג נישא 'מאהבה', ההורים שיספו גרונותיהם
זה היה נחשב לסיפור טרגי עבור אישה בכל גיל. אבל עבור מאימונה עבדוללהי, כל זה קרה כשהיא הייתה רק בת 14.
"אני פוחדת מדי ללכת הביתה", היא לוחשת, "אני יודעת שהם יכריחו אותי לחזור לבעלי". מאימונה היא אחת מבין אלפי ילדות גרושות בניגריה, ילדות שאולצו להינשא ולאחר מכן ברחו מבעליהן או נזרקו על-ידיהם. הן קורבנות של האמונה כי ילדות צריכות להתחתן ולא להתחנך, אמונה שזכתה לתשומת לב בינלאומית לאחרונה, אחרי שארגון הטרור האיסלאמיסטי "בוקו חראם" חטף יותר מ-200 תלמידות בית ספר לפני חודשיים, ואיים להשיא אותן לגברים. רובן עדיין נעדרות.
לניגריה, מדינה צעירה יחסית עם 170 מיליון תושבים, יש אחד משיעורי נישואי הילדות הגבוהים ביותר בעולם. לפי חוקיה גיל ההסכמה, ולכן גם
גיל הנישואים, הוא 18. עם זאת, המנהג של נישואי ילדות כה מושרש, עד שאפילו סנטור פדרלי ניגרי התחתן עם חמש כלות ילדות, בהן מצרית בת 13 שאותה נשא לאישה כשהיה בן 49. הוא התגרש לפחות מכלה אחת כזו.
לפי האו"ם, ברחבי ניגריה אחת מכל חמש בנות מתחתנת לפני גיל 15. בצפון המוסלמי העני המספר הזה עולה לאחת מכל שתי ילדות. באזור הזה נישואי ילדות מוסברים לעתים קרובות כמתקבלים על הדעת בעזרת השריעה - ההלכה האיסלאמית. זה גם האזור שבו ארגון "בוקו חראם" (שמשמעות שמו היא "החינוך המערבי הוא חטא") מנסה לכפות יישום קיצוני במיוחד של ההלכה האיסלאמית. בנות בגיל חמש בלבד מכסות שם את ראשיהן וכתפיהן בחיג'אב, מראה שרק לפני חמש שנים נחשב נדיר. חלק מהילדות נישאות כבר בגיל תשע.
אין מספרים רשמיים המאפשרים לדעת כמה מהילדות האלה מתגרשות. לעתים קרובות, גירושים כאלה גוזרים על אותן ילדות חיי עוני ונידוי ממשפחותיהן. גם בלי מספרים - הנוכחות שלהן מורגשת. כמה קילומטרים מהמקום שבו מאימונה חיה, ילדות בגילה ובגיל צעיר יותר מוכרות את גופן לנהגי משאיות, עולות לכלי רכב ויורדות מהם.
הבעל: "נתתי לה סוכריות וחיכיתי שתגדל"
מאימונה ניצלה מהגורל הזה בעזרת סעדתו אליו, שהפכה את הבית העתיק של משפחתה לבית ספר עבור ילדות גרושות. בבית הספר "טטאלי", שמתקיים בעזרת תרומות פרטיות, כ-20 ילדות מתאספות בחצר לשיעור תפירה. רבות מהן יושבות על הרצפה מפני שהריהוט היחידי הוא שני ספסלים. מסביבן אפשר לראות פעוטות - ילדיהן של הילדות הגרושות שנכנסו להיריון. "אף אחד לא יודע כמה אלפים כאלה יש", אומרת אליו על הילדות, "לכן יש לנו כל כך הרבה זונות, וצעירות כל כך, כאן בצפון ניגריה".
מאימונה גדלה בפרברי אדונה. אביה, חקלאי ששמו הרונה עבדוללהי, הוא בן 45 ונשוי כבר 30 שנה. "התרבות שלנו נותנת לנו את הבנות שלנו לנישואים", הוא אומר, "מגיל 12 - הילדה יכולה ללכת לבית בעלה". רעייתו, ראבי עבדוללהי, מהנהנת ואז מבקשת מבעלה רשות לדבר. גם היא הייתה ילדה כשהתחתנה, אבל אינה יודעת לומר בת כמה הייתה בדיוק. "זו דרך החיים שלנו", היא מסבירה, "כשאני הייתי ילדה, כלה בחיים לא הייתה מעזה לברוח".
היא אומרת כי חייה קשים אבל נישואיה טובים. היא מתעקשת שבעלה אינו איש אכזרי, ומצביעה על באר שאותה בנה כדי שלא תצטרך ללכת יותר מקילומטר כדי לשאוב מים.
שורשי המסורת של נישואי ילדות נעוצים בעוני ובהיעדר חינוך. זהו אזור בעולם שבו לרוב האנשים אין אספקת מים וחשמל סדירה או שירותים בתוך הבית, אזור שבו ילדים לומדים בבית הספר רק שלוש או ארבע שנים. ילדה כשירה לנישואים יכולה להיות הנכס הגדול ביותר של
חקלאים. תמורת מסירתה לנישואים מקבל האב כסף, ובנוסף צריך להאכיל פה אחד פחות במשפחה.
כך, בשלהי שנת 2012 אביה של מאימונה ארגן לה, בתו הבכורה, נישואים עם בנו הבכור של חברו הטוב ביותר. הבן, סעידו, שילם מוהר בשווי 201 דולר - סכום כסף גדול יותר מזה שהיה לעבדוללהי כל חייו. היא הייתה בת 13, וגילו - יותר מכפול מגילה.
לסעידו יש חלקת אדמה ואפילו אופנוע קטן, מה שהופך אותו למבוסס יחסית. הוא אומר כי הכיר את מאימונה כל חייו וחיכה במשך שנים כדי שתגיע למה שהוא מחשיב לגיל המתאים לנישואים. "כשהיא הייתה ילדה הייתי נותן לה סוכריות וקורא לה בשם חיבה שמרמז על כך שהיא תהיה אשתי. תמיד נועדנו להיות יחד", הוא מסביר.
סעידו עזב את בית הספר בכפרו בכיתה ה' וכעת הוא אומר שהוא מצטער על כך. בית הספר התיכון היה בכפר אחר, רחוק מכדי להגיע ברגל. כעת הוא אינו מסוגל אפילו לכתוב הודעה בטלפון הסלולרי וחייב למצוא מישהו שיקריא לו אפילו את ההודעות והמכתבים האישיים ביותר.
סעידו אומר כי הבטיח למאימונה שהיא תוכל להמשיך ללכת לבית הספר, אפילו אם פירוש הדבר יהיה שעליו למצוא עבודה בעיר. אבל הוא גם היה מודאג. "אם היא תקבל חינוך היא תסתכל עליי מלמעלה כי אני לא הלכתי לבית הספר, כך שהיא תהיה הבעל ואני אהיה האישה", הוא אומר.
מאימונה אמרה שהיא אינה אוהבת אותו והתחננה בפני אביה שייתן לה להישאר בבית הספר. היא תמיד הייתה ילדה טובה, צייתנית, חרוצה ואהודה על חבריה, כך שסירובה העיקש להסכים לנישואים הפתיע את הוריה. אלא שבקשותיה לא באו בחשבון מבחינתם. אביה הבהיר חד וחלק: "זה מה שטוב למשפחה ולקהילה".
צלקות לכל החיים
הקשר בין נישואי ילדות לחינוך הוא ברור. לפי נתוני האו"ם, רק שני אחוזים מהילדות הנשואות בניגריה הולכות לבית הספר, בהשוואה ל-69% מבין הילדות שאינן נשואות. כ-73% מהילדות הנשואות לא התחנכו כלל, ושלוש מכל ארבע אינן יודעות כלל לקרוא.
אפילו לפני שהתחתנה, מאימונה ידעה שלא תהיה מאושרת. רבות מחברותיה בבית הספר כבר התחתנו ואף אחת מהן לא הייתה שמחה, אבל הן לא ידעו כיצד לברוח. איש לא הכין אותה למיטת הכלולות. לא היה ייעוץ, לא הייתה אזהרה מפני הצפוי, אפילו מצד חברותיה הנשואות.
מאימונה מצאה עצמה שקועה בחיים חדשים שבהם הרגישה כמו עבד. כשלא עבדה בשדות היא הייתה מנקה, סוחבת מים ועצים להסקה ומבשלת. היא מצאה עצמה מותשת מדי יום, וכשהגיעה סוף סוף למיטה - בעלה רצה "להטריד" אותה, כדבריה. הוא מעולם לא קיים את
הבטחתו לאפשר לה להמשיך ללכת לבית הספר.
כשמאימונה התנגדה ליחס שקיבלה, בעלה נעל אותה בצריף שלהם למשך ימים ארוכים. הוא לא אפשר לה אפילו לבקר את הוריה. מאימונה נשאה את הסבל עד לסוף עונת הגשמים, כשבעלה יצא העירה כדי למצוא עבודה. לפני תשעה חודשים, היא ברחה לאביה והתחננה בפניו שיאפשר לה לשוב הביתה. במקום זאת היא ספגה ממנו מלקות. אביה קרא לבעלה, ואילץ אותה לשוב אליו.
סעידו, שחש מושפל וזועם, היכה אותה בפניה שוב ושוב. היא נמלטה בשנית, הפעם לדודה חביבה בכפר סמוך שהסכימה לקלוט אותה. מאימונה עדיין פחדה שיאלצו אותה לשוב לבעלה, ולכן היא הגיעה לקדונה, ושם היא חולקת חדר קטן עם משפחת בת דודתה. החדר נמצא מרחק הליכה קצר מבית הספר טטאלי.
המורה ויקטוריה דונג מספרת שכשמאימונה התייצבה בבית הספר עדיין ניכרו על גופה סימני המכות הקשים והיא סירבה לדבר. היא נלקחה לבית החולים, והרופאים גילו שהיא סובלת מתת-תזונה קשה. סימני המלקות על גבה עשויים להישאר למשך כל חייה. בעלה חיכה שלושה חודשים כפי שמחייב המנהג כדי לוודא שהיא אינה בהריון - ואז התגרש ממנה.
החלום החדש: כלה בת 12
מאימונה רואה בעצמה אחת מבנות המזל. בבית הספר היא לומדת לתפור בגדים שתוכל למכור בשוק. היא חושבת שתשמח להיות אחות, ורוצה ללמוד היטב אנגלית וערבית. "אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאגדל, אפילו אם אתחתן - אני רוצה השכלה", היא אומרת בשפת ההאוסה שהיא דוברת מלידה. "אני מתפללת שמה שעשיתי יסייע לבנות צעירות יותר, שהוריי ילמדו מחוויית הבריחה שלי".
אבל כלל לא בטוח שכך יהיה.
אחרי עזיבתה של מאימונה, אביה נקרא לישיבה קהילתית כדי לדון ב"בעיה" עם זקני הכפר. הוא אומר שהוא יודע על ילדות רבות שברחו מהבית בגלל נישואיהן, אבל הזקנים טרם גיבשו "פתרון".
עבדוללהי מכחיש כי היכה את בתו, ואומר כי הוא אינו כועס עליה עוד. הוא מתעקש כי הוא שמח שהיא מצאה מקום שבו היא תוכל לזכות בחינוך שלו היא משתוקקת כל כך. ובכל זאת, אפשר לראות שהוא מתרגז כשהוא מדבר על הבעיה הכלכלית שבה מצא את עצמו לאחר בריחתה. בעלה לשעבר של מאימונה דורש בחזרה את כספו, אולם עבדוללהי הוציא את כולו על אדמה. לבעל סעידו כבר יש אדמה, והפיצוי שהוא דורש הוא כסף מזומן, כדי שיוכל לקנות כלה נוספת. חברו של עבדוללהי ביקש מבנו להיות סבלני, אבל עבדוללהי אינו יודע היכן ימצא כסף.
כשנשאל אם בריחתה של בתו הבכורה תגרום לו להתייחס אחרת לחמש בנותיו הצעירות יותר, הוא נראה אמביוולנטי. "הייתי מאפשר לבנות שלי ללכת לבית הספר אם היה לי כסף. ראיתי מה קורה אחרת. אבל הסיבה שלי היא עוני, תמיד בעיות כלכליות. מה אני יכול לעשות חוץ
מלמסור אותן לנישואים?".
בינתיים סעידו אומר כי כבר לא אכפת לו ממאימונה וכי הוא ימשיך הלאה בחייו. "הפעם אתחתן עם ילדה בת 12, כך שהיא תעשה מה שאני רוצה", הוא אומר. "אם אתה מתחתן עם ילדה מבוגרת יותר, היא לא תקשיב לך".
בעודו מדבר, עיניו נודדות למרפסת שבה מחבקת אחותה בת ה-10 של מאימונה, חפסת, תינוק של שכנה. חיוך ערמומי נפרש על פניו.
לפנייה לכתב/ת 
