שחורה ולבנה: מסע מצולם בתל-אביב של פעם
הרכבת שחצתה את רחוב אלנבי ויצחק רבין שחיכה לה בתחנה, היכל הספורט של יד אליהו טרום עידן הגג המפורסם, בתי הקולנוע הראשונים ובתי הקפה השוקקים, הכיכרות ושוק הכרמל: בלוגר בן 25 בלבד לקח על עצמו את שימור תל-אביב בתמונות, ויש לו הרבה מה לומר על היחס שלנו להיסטוריה של עצמנו
התחנה הבאה: יהודה לוי, 1946
שמע ישראל, 1927
תחנת רבין, 1976
אנחנו על המפה, 1964
היכל הספורט יד אליהו שנה לאחר שנבנה. האולם נבנה בתחילה כמגרש פתוח ללא קורת גג, כחלק מקומפלקס ספורט שבו נכללה גם בריכת "גלית". המגרש שנקרא אז על שם יוסף בורשטיין, היה מרוצף באריחים, והכיל כ-5,000 מקומות ישיבה על יציעי בטון (המהווים כיום את גוש המושבים התחתון). המגרש נחנך ב-17 בספטמבר 1963. בסוף שנות ה-60 עבר המגרש שיפוץ יסודי ובפועל נבנה מחדש בתכנונם של האדריכל זאב פורת והמהנדס אשר מילשטין, ממשרד המהנדסים א. מילשטין - א. זינגר. למבנה נוסף היציע העליון עם מקום לכ-5,000 צופים נוספים. כמו כן, קורה המבנה בתקרת מתכת והמגרש הפך לאולם סגור. בכך היה למגרש הכדורסל המקורה הראשון בארץ (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
הצגה שנייה, 1958
מבנה תיאטרון הבימה בגרסתו השנייה. האדריכלים דב כרמי וצבי מלצר הוסיפו את המרפסות שנתלו בין עמודיו ואת גרם המדרגות שהוביל לכניסה המוגבהת (צילום: משה פרידן, לע"מ)
כשעירית ענבי עוד לא נולדה, 1952
בתחנת מפעל הפיס, בכיכר שני בנובמבר, לקראת ההגרלה הראשונה של מפעל הפיס. ההגרלה הראשונה נערכה ב-29 בינואר 1952. ברקע נראה "בית מאיר כוכב זסלבסקי", שעמד ברחוב בן יהודה 1 פינת אלנבי 23 (צילום: דוד אלדן, לע"מ)
חדר עם נוף לים, 1935
תחנה ראשונה, 1992
בואי לסרט, 1943
קולנוע "רימון" (לימים יקרא קולנוע "אלנבי" ומועדון "אלנבי 58"). ניתן לראות את הכּרזה על חזית בית הקולנוע, המפרסמת את הופעתה של ג'וזפינה בייקר (שהופיעה גם על במת "קולנוע מוגרבי"). בייקר הייתה זמרת ורקדנית, שהתפרסמה בזכות מאבקה במשטר הנאצי, כחלק ממסע הופעותיה בארץ ישראל (צילום: לע"מ)
תהיו בריאים, 1935
סרט כחול? 1973
עיר ללא הפסקה, 1938
כיכר השוק מלאה, 1952
עיר של מעלה, 1963
אורחה במדבר, 1938
הנה אני בא, 1925
ישראל בת 7, 1955
שבת בבוקר - יום יפה, 1947
ים של כיף, 1971
שבת זה הזמן לים. המונים מבלים על החוף של תל אביב (צילום: דוד אלדן, לע"מ)
בלי פילטרים, 1971
ארמונות עירוניים, 1934
ביום שמש יפה, שנות ה-70
חם מהתנור, 1978
מגן דוד שחור לבן, 1934
צומת דרכים, שנות ה-70
חוזה הפקקים, 1972
אז בבית הספר, 1936
מוזיאון של באוהאוס, 1938
רחוב דיזנגוף פינת רחוב פרישמן. שימו לב לכמות מבני הבהאוהאוס המדהימים ביופיים (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
לשתף את כולם ביופי הזה
"אני יליד העיר תל-אביב. גדלתי ביפו, אבא שלי משכונת התקווה ויש לנו היסטוריה של המשפחה בעיר. מאז ומעולם נמשכתי ליופיה. העמקתי בנושא ומגיל צעיר התחלתי לרכוש גלויות של העיר. בהמשך גם רכשתי ספרים, תמונות ואוספים של אנשים שפשוט רצו להיפטר מהם".
את הדברים האלה אומר באהבה גדולה לעיר הלבנה שי רג'ואן, בסך הכל בן 25, שעומד מאחורי עמוד הפייסבוק "White City Tel Aviv" בו הוא משתף תמונות מעברה העשיר של תל-אביב בשחור-לבן ובצבע, מאוספיו הפרטיים כמו גם מאוספים של אחרים ומלשכת העיתונות הממשלתית, שמשתפת איתו פעולה בצורה מלאה ותורמת רבות להצלחת העמוד.
"רציתי לשתף את כלל הציבור ביופי של העיר הזו דרך התמונות והאסתטיקה של תל-אביב, שמשקפת את מוצאם ותרבותם של תושביה".
את העמוד פתח שי ללא מטרות רווח. "המטרה היחידה שלי היא להמשיך ולהעמיק בעיר על כל היבטיה", הוא מספר בשיחה עם ynet. "הייתי רוצה לראות את העיר מתפתחת, לצד המשך השימור כמו שנעשה בערים רבות ברחבי העולם".
תשאלו מה יש לבן 25 לחפש ולפשפש בארכיונים המכילים תמונות שחלקן בנות פי שלוש מגילו? לרג'ואן תשובה מוסדרת וברורה. "אפשר להיות אספנים ולאהוב נוסטלגיה בכל גיל. אתה מתחבר ונשאב עד הסוף לעניין, וזה מושך אותך לתוך העולם הזה שלא בא לך לצאת ממנו. וזה באמת לא משנה בן כמה אתה".
"הרסו את הים"
לרג'ואן ביקורת נוקבת על חוסר השימור של מבנים בתל-אביב, ועל החלטותיה של העירייה. "חשוב לה יותר לבנות מגדלים בעיר מאשר לשמר את העבר", הוא טוען. "במקרה של מגדל מאייר למשל, כן חייבו בשימור אבל אי אפשר להתעלם מכך שבמרכז העיר הלבנה, הרסו לא מעט מבנים יפהפיים שהיו בה".
דוגמה לבעיה בעיר בת זמננו הוא נותן באמצעות רצועת החוף. בתחילה הדברים נשמעים מעט מוזרים, אך בפרספקטיבה היסטורית הם מלאי צדק. "הים נהרס. כמעט אין טיילת כמו שהיתה בעבר. הכל גרנוליט. בעבר הטיילת היתה הרבה יותר רחבה ועטופת עצים. את הים בתל-אביב פתחו בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מה נשאר ממנו? תראה מה קורה בדולפינריום. חשבתי שיהרסו את המקום וישאירו את הטיילת. במקום זאת, אישרו בניית עוד מגדלים.
"התושבים רוצים לראות את הים, ואי אפשר רק לחסום ולחסום. כשהים נחסם הרוחות שוברות את העצים, כי האוויר לא נכנס אלא ננעל בין המגדלים, אבל זה כבר סיפור אחר. לא סתם אישרו בעבר בנייה של 2-3 קומות וזהו".
כיום מתגורר רג'ואן בפלורנטין, אזור שאי אפשר לומר גם עליו שזכה לשימור יתר. "דרום תל אביב הפך להיות אזור של זוהמה. כל המקום לא מטופח, אנחנו חיים בין חולדות וג'וקים והביוב עולה על גדותיו.
אין פה אפילו בניין אחד שעבר שימור וצריך להבין שהאזור מלא במבני באוהאוס. אולי יש כמה בנווה שאנן ששופצו על ידי עזרה ובצרון, אבל זה לא כמו מה שנעשה בנחלת בנימין למשל. מצער לראות שבעיר שלנו הורסים ולא משפצים".
רג'ואן מבקש מאיתנו להרים את העיניים ולנסות להסתכל על הבניינים המפויחים כהוגן של העיר בצורה הנכונה. הוא נותן כדוגמה את רחוב אלנבי, המכיל בניינים יפהפיים שחלקם הגדול מט ליפול. "העלויות גדולות, אני מודע לכך, אבל בכל העולם נהוג יותר לשמר מאשר להרוס ולבנות בניין מודרני שלא מראה את האופי האמיתי של העיר".
משהו אופטימי שאתה רואה בכל זאת בעיר?
"העיר מתפתחת לכיוון המודרניזם, ואפשר לראות זאת למשל בכיכר התרבות בין 'הבימה' להיכל התרבות. העיר יפה ומתהדרת, אבל יחד עם זאת כל פינה נעטפה בבטון. אני מקווה שכיכר צינה (כיכר דיזנגוף) תחזור לקרקע, ושדרום העיר תחזור לימיה הטובים.
"חשוב לי שאנשים יאהבו, יתחברו וילמדו את העיר העברית הראשונה. חשוב לשמר את ההיסטוריה ולא לשכוח מאיפה באנו. בנינו כאן עיר ממה שהיה קודם לכן רק חול וחול, וצריך לכבד את ההישגים הללו".
