מסך הברזל: פוליטיקאים Vs קולנוענים
קים ג'ונג און מאיים במלחמה בגלל קומדיה של ג'יימס פרנקו וסת' רוגן, ג'ורג' בוש האב והסימפסונים רבו על כבוד המשפחה, ואחמדינג'אד גער בהוליווד בגלל "300" ו"ארגו". המנהיגים מודעים לכוחו של הקולנוע, וכשהוא מופנה נגדם הם יוצאים למתקפה פומבית נגד היוצרים. זה קורה בכל העולם, גם אצלנו
מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג און חי בסרט. כלומר זה שהוא עלול למות בסרט, ועוד סרט אמריקני, גרם לו לכעוס כל כך שהוא כבר מאיים במלחמה. תגובה לא מדודה במיוחד לטריילר הראשון של הקומדיה "ראיון סוף" ("The Interview") מבית היוצר של ג'יימס פרנקו וסת' רוגן (שגם ביים ביחד עם איוון גולדברג). השניים מגלמים שני עיתונאים אמריקנים שזוכים לראיון בלעדי עם קים ג'ונג און, מה שיאפשר להם גישה ישירה לרודן. ה-CIA מנצל את ההזדמנות הנדירה כדי לגייסם כמתנקשים.
"אם הממשל האמריקני יאפשר את יציאת הסרט הזה לאקרנים, אנחנו ננקוט באמצעים נגדיים החלטיים וחסרי רחמים", נכתב בדברי סוכנות הידיעות הרשמית של צפון קוריאה, "הפקה והפצה של סרט שעלילתו פוגעת בהנהגה העליונה שלנו הוא פעולת טרור בוטה ופתיחה במלחמה שלא נסבול לעולם. אי השפיות הפרובוקטיבית והפזיזה של ארצות הברית עוררה גל של שנאה וזעם בקרב חיילינו". בנוסף כינה דובר הממשלה את יוצרי הסרט "קולנוענים גנגסטרים חולי נופש".
רוגן קרא את הדיווחים, הפנים אותם, ולא נשמע נרגש מדי מהדברים. מבחינתו "הראיון" יצא לאקרנים כרגיל ב-10 באוקטובר. "אנשים בדרך כלל לא רוצים להרוג אותי בגלל הסרטים שלי, עד שהם משלמים 12 דולר כדי לצפות בהם", כתב הקומיקאי בחשבון הטוויטר שלו. ובכן, לא בטוח ששאננות מבודחת זו היא דבר חכם. כמו אביו המנוח קים ג'ונג איל וסבו האגדי קים סונג איל, גם קים ג'ונג און גומע בשקיקה סרטים הוליוודיים, וגם הוא לוקח אותם הרבה יותר מדי ברצינות.
בניגוד לאביו, הוא לא מוכן לשתוק על השפלתו קבל עם ועדה מעל המסך הגדול. כזכור, קים ג'ונג איל היה בעצמו מושא ללגלוג בסרטם של יוצרי סאות'פרק טריי פארקר ומאט סטון "Team America: World Police" מ-2004. הוא נמנע אז מלהתבטא נגדם, אך פעל במחשכים - ללא הצלחה - להחרמתו בכמה ממדינות אירופה. בצעירותו פעל ביותר אסרטיביות, כשהורה על חטיפתו של הבמאי הדרום-קוריאני הנערץ עליו, שין סאנג אוק. שיתוף הפעולה הכפוי ביניהם הניב את הפקות הקולנוע הגרנדיוזיות ביותר שידעה המדינה, ובמקביל מירר את חיי הקולנוען.
שלא כמו סיפור חטיפתו הבלתי נתפסת של שין סאנג אוק מ-1978, רוב הקרבות בין מנהיגים ויוצרי קולנוע מתחוללים על רקע פוליטי ומתנהלים בעיקר בתקשורת. קולנוע, כפי שיודעים טובי התעמולנים והבוסים שלהם בממשלה, מסוגל לשנות תודעה יותר מכל אמנות אחרת. סרטים היו מאז ומעולם כלי רב השפעה להטמעת מסרים פוליטיים, וגם לביקורת שלהם. הכל תלוי בנקודת המבט של היוצר ומנגד של המתבונן. וכשהמתבונן הוא פוליטיקאי, הוא לא תמיד אוהב מה שהוא רואה.
הטריילר של "Team America"
רוב רובם של הצופים ב"הרוח העולה" של האיאו מיאזקי יצאו נפעמים ונרגשים. יצירת האנימציה האפית של המאסטר היפני מלווה מכונאי מטוסים שהיה אחראי לעיצובם של מטוסי הצי היפני במלחמת העולם השנייה, והוא גדוש באמירות פציפיסטיות ברוח האידיאלוגיה השמאלנית המוכרת של מיאזקי. הסרט שינעל את פסטיבל ירושלים הקרוב היה להצלחה מסחררת ביפן והפך לנצפה ביותר שם ב-2013. אבל לפחות צופה אחד לא אהב: ראש הממשלה שינזה אבה.
בשנים האחרונות מוביל אבה מהלך דרמטי לשינוי החוקה היפנית כך שפעילות הצבא תורחב מעבר להגנה עצמית. המסרים של "הרוח העולה" הפופולרי כל כך בציבור הרחב התנגשו עם היוזמה הלא כל כך פופולרית של אבה, והוא יצא בהאשמות פומביות נגד הבמאי אותו כינה "בוגד" ו"אנטי יפני". בניגוד למעריציו הרבים בעולם כולו, הוא בוודאי שמח על הודעת מיאזקי על פרישתו בגיל 72.
כיום, בכפר הגלובלי הקרוי כדור הארץ, סרטים כמו "הרוח העולה" מופצים ברחבי העולם ונחשפים לעיני כל מטוקיו, לארצות הברית ועד ישראל (הסרט יעלה על האקרנים בארצנו ב-24 ביולי). התנגדויות הפוליטיקאים דווקא יכולים להזין את יחצי הציבור של הסרטים - ואין ספק כי גם מפיקי "ראיון סוף" ינסו לסחוט עד הסוף את השערוריה שעורר קים ג'ונג און. המנהיג האקסצנטרי שרצה להדביר את הסרט רק יסייע להגביר את האימפקט שלו מסביב לעולם.
אבל פעם, אי שם בעיצומה של המאה העשרים - כשהעולם נקרע בין הגוש המערבי לקומוניסטי, הפוליטיקאים משני הצדדים דאגו להתעמר בקולנוענים וסרטיהם. בעוד שבהוליווד התחולל צייד שמאלנים משולח רסן בהובלת סנטור ג'וזף מקארת'י, בברית מועצות התבצעו חיסולים ממוקדים מתחת לפני השטח. כך במקרה הנודע של סרגיי אייזנשטיין, מפורצי הדרך של אמנות הקולנוע ובן נאמן למשטרו של יוזף סטלין. בצעירותו שירת את המערכת עם "אוניית הקרב פוטיומקין" (1925), אלא ש"אוקטובר: עשרה ימים שזעזעו את העולם" (1928) סיבך אותו אישית עם סטלין.
מתוך "אוקטובר: עשרה ימים שזעזעו את העולם". לאן נעלם טרוצקי?
בסרט זה ביקש אייזנשטיין לתאר את המהפכה הקומוניסטית על המסך הגדול וגם להללה, אלא שהוא העז להכליל בפנים את דמותו של לאון טרוצקי - יריבו הפוליטי של סטלין. על פי שותפו של אייזנשטיין, גריגורי אלכסנדרוב, השמועות הגיעו ללשכתו של המנהיג, וזה הטריח עצמו לאולפנים והורה לאייזנשטיין להסיר את כל קטעי הסרט בו מופיעה דמותו של טרוצקי, להשאירם על רצפת חדר העריכה, ואם אפשר גם לדרוך עליהם.
בדיעבד גם הגירסה המקוצצת והמאושרת להקרנה של הסרט לא מצאה חן בעיני טבריש סטלין, וכעונש דרש להגלות את אייזנשטיין מהמדינה. כשנסללה הדרך לשובו תחת עיניהם הפקוחות של נציגי המשטר. בשנות ה-40, כשהוא החל ביצירת הטרילוגיה ההיסטורית האפית שלו "איבן האיום", ניתנה לו האפשרות להתחיל את הפרויקט, אך לא לסיימו. הסרט הראשון זכה לתמיכת סטלין, השני נגנז, בעוד שרוב חומרי הגלם של השלישי הושמדו.
ראשי המפלגה הסוציאליסטית של צרפת בתחילת שנות ה-80 היו שמחים לפעול בדרך דומה במקרה של אנדז'יי וויידה וסרטו "דנטון" שיצא לאקרנים ב-1983. נציגי הממשל הצרפתי אירחו את הבמאי הפולני במהלך הצילומים ומימנו חלק מהפרויקט מתוך הבנה כי התוצאה הסופית תהיה דיוקן מפרגן של המהפכה הצרפתית. אלא שלוויידה היו תוכניות משלו והסרט הביקורתי שירטט מערכת יחסים בעייתית בין המנהיגים דנטון (בגילומו של ז'ראר דפרדייה) ורובספייר.
מתוך "דנטון". פרנסואה מיטראן נעלב
את הצפרדע הזה התקשו הפוליטיקאים לבלוע. הנשיא דאז פרנסואה מיטראן החוויר במהלך הקרנה מקדימה של הסרט ויצא בהפגנתיות מהאולם. שר התרבות ז'אק לאנג שהעניק לוויידה את פרס הסזאר למפעל חיים ב-1982, התאכזב עמוקות והתחלחל כשהפולני זכה בפרס הסזאר לבמאי הטוב על "דנטון" שנה לאחר מכן.
ניקולה סרקוזי במערומיו. הטריילר של "הכיבוש"
ניקולה סרקוזי למד את הלקח. ב-2011, יצא לאקרנים "הכיבוש" של קסבייה דורינז'ה ובו סיפור עלייתו של הפוליטיקאי הצרפתי. סרקוזי הצהיר כי לא יצפה בסרט "מתוך כבוד לאשתי קרלה", והוסיף: "עליי לשמור על שפיותי. יותר מדי סיקור גורם לזדוניות". מנגד הנסיכה סטפני ממונקו לא השלימה עם הדרך בה הוצגו אמה גרייס קלי ואביה הנסיך רנייה בסרט "גרייס ממונקו" של אוליביה דהאן. אחרי שפתח את פסטיבל קאן האחרון, הודיעה סטפני כי היא מחרימה את הסרט בכיכובם של ניקול קידמן וטים רות' ואמרה: "הסרט הזה מעולם לא היה צריך להיעשות".
כבוד משפחה עמד גם במרכז הסכסוך בין יוצרי משפחת סימפסון הטלוויזיונית לבני משפחת בוש מהעולם האמיתי. בתחילת שנות ה-90 כינה ברברה בוש את הסדרה כ"דבר המטופש ביותר שראתה". במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-1992, בוש עצמו נאם בוושינגטון וקרא "לחזק את המשפחה האמריקנית כך שתהייה יותר כמו הוולטונים (סדרת דרמה משפחתית שמרנית משנות ה-60 על ימי המיתון הגדול) ופחות כמו הסימפסונים".
בארט סימפסון מגיב על נאומו של ג'ורג' בוש האב
התגובה של מאט גרונינג וצוותו לא איחרה לבוא. לשידור החוזר לפרק "Stark Raving Dad" הודבק פתיח חדש ובו הסימפסונים צופים בסלונם באותו נאום טלוויזיוני, בסופו קרא בארט: "היי, אנחנו ממש כמו הוולטונים. אנחנו גם מתפללים לסיום המיתון" - חץ עוקצני לעבר המצב הכלכלי בארצות הברית תחת בוש. העימות הסלים בפרק "Two Bad Neighbors" מ-1996, בו הומר וג'ורג' בוש מתקוטטים עד לסילוקו של הנשיא מספרינגפילד בבושת פנים.
הקטטה בין הומר לג'ורג' בוש היתה בגדר ריב בין שכנים, אולי סכסוך פנים-אמריקני. זו כמובן חזית קטנה ביחס לזו הבינלאומית בין ארצות הברית לאיראן. מחמוד אחמדינג'אד, שניהל מספר קרבות מבית נגד קולנוענים מתנגדי משטר כמו ג'באר פנאהי, מחמוד מחמלבאף ומוחמד ראסולוף, הכריז מלחמה על אנשי ספרטה, כלומר על האמריקנים, בנאום לאומה במארס 2007 בעקבות יציאת הסרט "300" של זאק סניידר.
"הכוחות המערביים מנסים לתמרן את ההיסטוריה באמצעות סרט שמציג את התדמית של האיראנים כפראים", אמר אחמדינג'אד, "באמצעות מלחמה פסיכולוגית, פרופגנדה ושימוש פסול של גופים שהם עצמם יצרו (אולפני הוליווד), ושעבורם הם כתבו את החוקים. הם מנסים למנוע את הפיתוח של האומה שלנו". כזכור, "300" גולל את אגדת הגבורה הקדומה (שחיבר פרנק מילר) בה בלמו 300 לוחמים ספרטנים את פלישת הפרסים ליוון, בהובלת חשיארש.
יועצו התרבותי של אחמדינג'אד, ג'וואד שמג'אדרי, קבע "שהסרט הוא ניסיון של הוליווד להשפיל את איראן, כחלק ממערכה פסיכולוגית נגד התרבות האיראנית". החשדות האיראנים בוודאי קיבלו אישוש כשסרט ההמשך שיצא השנה "300: עלייתה של אימפריה" הופקד בידיו של הבמאי הישראלי לשעבר נועם מורו (האבסורד, את אביו של חשיארש מגלם נציג נוסף של "השטן הקטן" יגאל נאור).
שנתיים לאחר מכן אותו שמג'אדרי יצא גם נגד סרטו של דארן ארונופסקי "המתאבק" בגלל שהגיבור מתמודד בזירה עם יריב שמכנה עצמו "האייטולה". "אנחנו יודעים שאפילו עכשיו נעשים סרטים נוספים שמבקשים לעלוב באומה האיראנית הגדולה והתרבות העשירה שלה", אמר שמג'אדרי, שמונה לשר התרבות באיראן. אחד מאותם הסרטים היה המותחן "ארגו" של בן אפלק המתרחש בטהראן של 1979. הוא כונה כסרט"אנטי-איראני" על ידי סוכנויות הידיעות הממשלתיות באיראן, שציינו כי מאחוריו עומדת חברת האחים וורנר "הציונית".
הפעם הממשל האיראני גם החליט לפעול. תחילה הודיעו נציגיו על הפקת סרט מטעמם שיביא את הגרסה הנכונה לאירועים המתוארים ב"ארגו". בנוסף, נשכרה עורכת הדין הצרפתית איזבל קוטאן-פאייר כדי לתבוע את הוליווד, האחים וורנר ובן אפלק באופן אישי. "אגונן על איראן מפני סרטים שנוצרים הוליווד ונועדים לפגוע בתדמיתה, 'ארגו' ביניהם", הצהירה. אחמדינג'אד מצדו לא התבטא פומבית, אבל בדרני "סאטרדיי נייט לייב" עשו זאת במקומו:
אוקיי, אז ככה זה עובד באיראן. ומה אצלנו? גם בישראל מסתבר פוליטיקאים אוהבים להתנגח ביוצרי קולנוע - פשוט מכיוון שהם אנטי-ממסדיים. ב-1964 התבטאה גולדה מאיר, אז שרת החוץ של ישראל, נגד ייצואו של "סאלח שבתי" לבתי קולנוע מעבר לים וזאת בטענה שהוא גורם נזק תדמיתי לישראל. "לא נחמד" מספיק כנראה. למרות זאת סרטו של אפרים קישון הופץ בחו"ל ואף היה מועמד ישראל לאוסקר.
"סאלח שבתי". גולדה מאיר התנגדה
יותר מארבעים שנה עברו ולימור לבנת חידשה את מורשתה של מאיר ושידרגה אותה. שרת התרבות פתחה חזית מול השחקן והבמאי הערבי-ישראלי מוחמד בכרי בעקבות הסרט "ג'נין, ג'נין" שיצר ב-2002 וסיבך אותו בהליכים משפטיים שונים ומשונים. מאז לבנת קוראת להחרמתו במסגרות שונות. אל הקלחת השתרבב לאחרונה גם צה"ל, שהחליט להפיק סרט מטעמו אשר יוקרן בפורומים פנימיים ויציג את גרסת הצבא לאירועי חומת מגן.
הטריילר של "עג'מי". לימור לבנת מנכסת את הסרט לעצמה
גם סקנדר קובטי, במאי הסרט "עג'מי" הסתבך עם לבנת בעקבות הצהרתו בטקס האוסקר כי הוא וסרטו המועמדים לפרס הסרט הזר אינם מייצגים את מדינת ישראל. "ללא תמיכת המדינה, הוא לא היה צועד על השטיח האדום", הדגישה ב-2009. הטיעון הזה אינו נכון בכל הנוגע ל"שומרי הסף" של דרור מורה ו"חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנט וגיא דוידי, שהיו מועמדים לאוסקר הדוקומנטרי לפני שנתיים. זה לא מנע מלבנת מלצאת נגדם: "אני קוראת לצנזורה עצמית של אמנים", אמרה, "יש יותר מדי סרטים שמוציאים את דיבת מדינת ישראל רעה בעולם כולו".
לדברים הללו מצטרף ככל הנראה גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהצהיר כי אין בכוונתו לצפות בסרטים. אבל במקרה דנן הוא זה שכפה על עצמו צנזורה עצמית ונמנע מלצאת פומבית כנגד היוצרים. לזכותו יאמר, הוא יותר חכם מקים ג'ונג און.
