כסף ושחיתות: הרנסנס של הכדורגל באסיה
בזירת הכדורגל, הישגי המדינות האסיאתיות לא עומדים בשורה אחת עם אלה של האירופאיות. כסף רב שמוזרם לספורט הפופולרי, כמו במקרה של סין, הפך לכר פורה לשחיתות, למרות מלחמה עיקשת בהטיות משחקים. הענף ביבשת אמנם עלה מדרגה, אך עוד רחוק היום שבו אסיאתי יניף את גביע העולם
אוהדי הכדורגל ביבשת אסיה זוכרים היטב את מונדיאל 2002. אותו טורניר, הראשון ששוחק מחוץ למערב אירופה ואמריקה, התקיים ביפן וקוריאה במשותף. שתי הנבחרות ייצגו את מדינות מזרח אסיה לצד נבחרת סין שהעפילה לראשונה בתולדותיה.
סין הודחה באופן מביך עם תשעה כדורים ברשתה ושלושה הפסדים, יפן הצליחה להגיע לשמינית הגמר; אבל נבחרת קוריאה היא זו שעשתה הסטוריה, כשהגיעה עד לחצי הגמר לאחר שגברה בדרך על פולין, פורטוגל, איטליה וספרד.
טורים קודמים של טל רשף ב-ynet:
לא צריך לחשוש מהכינור הסיני הגדול
המהומות בתאילנד מערערות את כלכלתה
האתגר של לאוס: לחמוק מחיבוק הדב הסיני
כדורגל משחקים עם נעלי פקקים
ההישג הזה לא חזר על עצמו מאז, אך הוא מציין אבן דרך בהתפתחות הכדורגל במזרח אסיה. דרך ארוכה הוא עבר מאז טורניר המונדיאל בשנת 1950 שנערך בברזיל. הודו העפילה אליו מאחר והייתה הנבחרת היחידה באסיה ש"הגישה" את מועמדותה. היא ויתרה לבסוף על התענוג כאשר התברר לה שלשם השתתפות בטורניר יהיו חייבים שחקניה לנעול נעליים.
הודו של אחרי ימי גאנדי, שהשתחררה שנים מעטות לפני כן מהשלטון הבריטי, החזיקה אז בכמה שחקנים לא רעים. אחד מהם אף התקבל לקבוצה מהליגה האנגלית, אבל ימי התהילה של אותה תקופה הסתיימו עבור הודו וטרם שוחזרו מאז.
יפן, העומדת לארח את האולימפיאדה של 2020 וקוריאה, הן שתי המדינות העשירות ביותר ביבשת. וכמו שקורה ביבשת באירופה - שגשוג כלכלי במדינה מעניק לתושביה רווח שניתן להפנותו לחופשות, בתים יפים וקניית כרטיסים למשחקי כדורגל. בשל כך, התקציבים של הקבוצות עולים, יש כסף לשיפור מתקנים, וכך מגיעים מאמנים איכותיים ושחקני רכש.
המאמן שהפך לבנאי
לצפון קוריאה יש גישה אחרת - מדינה טוטליטרית זו, ששולטת בכל מה שקורה בתחומיה, ממנפת בדרך הזאת גם את הכדורגל. התאחדות הכדורגל שלה פעילה באופן בינלאומי כבר משנות ה-60. היא משקיעה הון עתק בטיפוח שחקנים ובהכנות לטורנירים בינלאומיים על מנת לשפר את הגאוה הלאומית.
כאשר הסיכויים שלה להצליח נמוכים היא בוחרת לפרוש מההתמודדות, וכאשר היא מצליחה כל המדינה מתגייסת למען השחקנים, כמובן בהוראה מלמעלה.
בטורניר המונדיאל בשנת 1966, שנערך באנגליה, היא הדהימה את העולם כאשר ניצחה את איטליה ואפילו הצליחה להבקיע 3 שערים מול פורטוגל הגדולה לפני שנכנעה 5:3. הכל על מנת להניף אצבע משולשת מול קוריאה הדרומית השנואה.
בשנת 2012, במונדיאל שנערך בדרום אפריקה, היא חזרה שוב, אך הפעם הישגיה היו שונים. היא חזרה הביתה מבויישת לאחר שלושה הפסדים, כולל 7:0 אומלל מול אותה פורטוגל. הדיווחים מעיר הבירה פיונגיאנג לימדו כי השחקנים עברו בשובם טקס השפלה פומבי והמאמן נשלח לעבוד כבנאי.
הכדורגל מתעורר אצל הענק הסיני
הסיפור היותר מעניין הוא דווקא זה של סין, שם רמת החיים עולה וקבוצות קמות בכל רחבי הארץ. הליגה המקומית משגשגת, נבנים אצטדיונים עם עשרות אלפי מקומות ישיבה וכסף רב מתחיל לזרום, אולי רב מדי.
עם עליית רמת החיים בסין, בעשרים השנים האחרונות, גם נבחרת הכדורגל שלה מגיעה להישגים - עד כה מונדיאל אחד באמתחתה וגם כמה דירוגים גבוהים בגביע אסיה לנבחרות, אך היא רחוקה מאוד מלמצות את הפוטנציאל שלה.
המדינה הענקית הזו עם למעלה ממיליארד תושבים ותקציבים מהגבוהים בעולם, הצליחה בדרכה להגיע להישגים עצומים באולימפיאדות. בכדורגל היא בינתיים לא מצליחה להדביק את מה שכבר השיגה בפינג פונג, התעמלות, הליכה, משקולות ושחיה.
מלגלגים על סין שהיא מצליחה בעיקר בתחומים שפחות מעניינים את שאר העולם, במקום בו יש פחות תחרות (מישהו אמר בדמינגטון?), בדרך כלל זה נכון אבל בכל זאת היא הצליחה להצמיח שחקני כדורסל מוצלחים מאוד, ובראשם יאו האגדי.
בליגה הסינית נמצא הכסף הגדול, זה מה שמשך לשם מאמנים מוערכים וגם שחקנים ידועים דוגמת עמנואל אנלקה ודניאל דרוגבה. כסף רב יכול לאפשר השקעה ואיכות אך במקרה של סין הוא גם יצר שחיתות בהיקף אדיר.
בסין השחיתות נפוצה למדי והדברים נעשו כמעט על השולחן - מאמנים התבטאו בקול רם על הפחדות ועל קניית משחקים, שופטים ושחקנים תרמו את חלקם וקיבלו את המעטפות המגיעות להם.
המלחמה בשחיתות בכדורגל הסיני
לפני מספר שנים ההערכה המקובלת הייתה שתוצאה של משחק אחד מכל ארבעה בליגת העל הסינית מוטה תמורת כסף. במצב הזה מאמנים וכוכבים זרים מצביעים ברגליים וחוזרים לארצות מוצאם, ולמעשה גם האמביציה של השחקנים המקומיים יורדת: למה להתאמץ כאשר התוצאה ידועה מראש?
הממשל הסיני, כדרכו, לוקח זמן על מנת להתעורר אך כשהוא מזהה מטרה הוא מתגייס אליה ונרתם לה במלוא העוצמה. בשנים האחרונות ניצבת הליגה הסינית תחת זכוכית מגדלת של השלטונות - עשרות שחקנים, מאמנים ושופטים נשפטו על הטיית משחקים והושלכו לכלא, חלקם לתקופות ארוכות מאוד.
מאמצים גם הושקעו על מנת לשפר את התדמית של הענף שהידרדרה בשנים הללו. סין, השיקה מסעות פרסום ועידוד לימוד כדורגל בבתי הספר ברחבי המדינה וכל הקבוצות חויבו לתפעל קבוצות נערים וילדים החל מגיל 11 והלאה, על מנת לאתר ולעודד כשרונות.
אפילו דיויד בקהאם, הכוכב לשעבר של נבחרת אנגליה, גויס על מנת להיות שגריר של הכדורגל הסיני. הוא נדד בין בתי ספר במדינה, בעט בעיטות פתיחה באינספור משחקים, לחץ ידיים, חייך כמו שהוא יודע והצטלם בלי סוף.
סביר להניח שעם הזמן תשלח סין שחקנים רבים יותר לליגות האירופאיות, וגם תגיע למקומות גבוהים יותר בטורנירים באסיה ומחוצה לה. ההצלחה של סין היא מגדלור בפני מדינות אסיאתיות אחרות המחקות אותה דוגמת וייטנאם, מיאנמר, קמבודיה והודו, כך שיתכן ועם הזמן יעלו גם הן על מפת הבתים המוקדמים בטורנירי המונדיאל.
הגרסה הפולנית של האמא הסינית
האם אנו צפויים לראות בעוד כמה שנים קפטן אסיאתי מניף את גביע העולם? בינתיים זה נראה רחוק מאוד. פלה, הכוכב האגדי של נבחרת ברזיל, העריך בשעתו כי עד שנת 2000 תהיה אלופת עולם מאפריקה. זה לא קרה וזה לא עומד לקרות, כנראה בגלל שבאפריקה יש אמנם כשרונות עולים, יש התלהבות גדולה אבל אין כסף, וכסף הוא אחד משני המרכיבים שיוצרים הצלחה בכדורגל.
במדינות רבות באסיה כסף לא חסר אלא חסרה ההתלהבות שמחלחלת וגורמת לילדים להעביר ימים שלמים במשחקי כדור. בסינגפור, ויטנאם וטיוואן, למשל, ילדים לא משחקים בחצר האחורית אלא הולכים לבית הספר בבוקר. הם ממשיכים משם לצהרון של לימודי העשרה ומסיימים בהכנת שיעורי בית עם אמא בערב.
האמא היא מרכיב מרכזי באופן שבו הילד האסיאתי מעביר את זמנו, והיא חולמת שהוא יהיה רואה חשבון מצליח או מהנדס הייטק, אבל בהחלט לא פליי מייקר, קשר אחורי או חלוץ כנף.
טל רשף הוא יועץ ומרצה עסקי ובין-תרבותי לשוקי מזרח אסיה, יועץ ומרצה לעסקים באסיה, מייעץ ומכשיר עובדים לכניסה לפעילות מול מזרח אסיה