חברי הנרצחים בישיבה: "אנשים לכל החיים"
תלמידי ישיבת "מקור חיים" שיצאו כבר לחופש שבו למתחם בצל מציאת גופות גיל-עד שער ונפתלי פרנקל. "אנחנו שרים, לומדים תורה ובוכים ביחד", סיפרו
שיעורים ושירים, תפילות וסיפורים, כך ניסו להתנחם היום (ג') חבריהם ללימודים של גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, שניים משלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון לפני כשבועיים ונרצחו זמן קצר לאחר מכן. גופותיהם של שער ופרנקל אותרו אתמול יחד עם גופת אייל יפרח, והשלושה יובאו למנוחות בבית העלמין במודיעין.
"גיל-עד היה באמת ילד עם לב טוב, חברותי שתמיד מדבר ובקשר עם כולם", סיפר חברו בנימין ולועל-ניימן. "הוא התנדב בבני עקיבא והשקיע המון. היה כיף מאוד לדבר איתו". דוד טרגין, חברו של פרנקל לחדר, תיאר "אדם חכם מאוד, ספורטיבי מאוד. היינו חברותא, הוא אהב שירי ארץ ישראל הישנה, מוזיקה קלאסית, הוא ניגן בגיטרה וחליל".
מאז החטיפה, סיפר ולועל-ניימן, ניסו התלמידים להתמודד ככל יכולתם עם האירועים והשלכותיהם. "ישבתי וחשבתי עליהם המון, הייתי ממש בסערת רגשות. רגע אחד אתה צוחק מבדיחה שחורה ואחרי חמש דקות אתה בוכה מכל הלב. ישבנו, דיברנו, התחבקנו, למדנו וקראנו תהילים". טרגין הוסיף כי בתחילה הוא היה "שבור", ולאחר מכן עבר לעשייה, כהגדרתו. "נפגשתי עם כל מיני אנשים, חילקתי תהילים בתחנה המרכזית, עשיתי כל מה שחשבתי שאפשר לעשות כדי שהם יחזרו".
ברקע, הודו הנערים, עמדה תקווה שהחטופים יחזרו בשלום, אך זו התעמעמה מיום ליום, עד למציאת גופותיהם. כמו צעירים אחרים שיצאו כבר לחופש, שבו השניים לישיבת "מקור חיים" כדי להיות יחד. "אנחנו שרים, לומדים תורה ובוכים ביחד. להיות כאן יחד עם האנשים שחלקו איתך את החברות ואת המצב זה כבר מנחם", סיפר טרגין. "לרבים מאיתנו יש תמונה שלהם על מסך הטלפון הנייד, וקשה לי מאוד עכשיו לפתוח את הטלפון ולהסתכל על התמונות. יש תחושה שמשהו שחור יורד לך על הלב", ציין ולועל-ניימן.
טרגין תיאר את משחק הכדורסל האחרון שערך עם פרנקל וסיפר כי זה נמשך ארבע שעות. "אני לא אשכח את התכונה שלו להילחם עד הרגע האחרון. זה היה באותו רגע משחק כדורסל, אך בכל דבר הוא היה משקיע ונלחם עד הרגע האחרון ולא מוותר". ניימן אמר כי ייקח עמו כמה זיכרונות. "אני אזכור את הריצה המשותפת והלימוד בחברותא עם פרנקל ולא אשכח כיצד הייתי יושב עם שער בכיתה ושומע מוזיקה מהטלפון שלו. אלה אנשים שאקח איתי לחיים".
"החיים חייבים להימשך"
בשעה שמאות תלמידי ישיבת "שבי חברון" גדשו את בית המדרש בסדר לימוד הגמרא היומי, חברי המחזור הצעיר, שבו למד יפרח, התכנסו עם רבם בחדר צדדי, ישבו על הארץ ובכו. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", הם שרו-התפללו, "רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם".
באותה נשימה שבה הם ביטאו בניגון את סירובם לקבל נחמה על רצח החטופים, כבר דיברו התלמידים על איסוף השברים. הערב, זמן קצר אחרי שילוו את שלושת הבנים למנוחות, הם ינסו לשכוח מהכול, עם נישואי חבר אחר מהישיבה. "נשמח כאילו אין לוויה, נבכה כאילו אין חתונה", הסבירו, "החיים חייבים להימשך".
אלחי-חנן אגסי היה ה"חברותא" של אייל יפרח, בן-זוגו ללימוד כתבי הרב קוק, אבל הוא חש כי יותר משהיה חבר קרוב של הנרצח, ואף שהוא בן-גילו - היה תלמידו. "למדתי המון ממנו, מהדברים שכתב, מהשיחות שלנו", אמר, "אני רוצה להאמין שכמוהו יש עוד אנשים גדולים שמסתובבים בינינו". הוא שחזר את שיחתו האחרונה עם יפרח, בבוקר שבו נחטף, ובה דיברו על כוחות הנפש שאדם יכול לגייס ולגלות בעצמו ברגעי משבר או כאשר הוא נדרש לאחריות. "אייל כיוון תמיד למעלה, גבוה מאוד - וגם אנחנו נעשה כך", הסביר.
לפנייה לכתב/ת 
