פוליטיקה בגוף ראשון: ראיון עם ארקדי זיידס

זה התחיל בחשיפה מקרית ברשתות החברתיות. הוא נתקל בסרטון קצר מתוך פרויקט "חמושים במצלמות" של ארגון בצלם. ילד כבן שש מיידה אבנים במעלה מדרגות מסוֹרג ככלוב. "אני אשמיד אתכם!" צועק הילד כלפי דמות בלתי נראית מחוץ לפריים. "דיר באלכ אם תצלמי אותי", נובח הילד וממשיך ליידות עוד אבנים בזו אחר זו. המצלמה מתבוננת ממבט עילי במתרחש אך למרות זאת, נראה כי ידו המְיַידה של הילד על העליונה. הפנים מחוקות אבל תנועות הגוף הקטן מביעות שעמום ואדנות.

"התנועה ריתקה אותי. חזרתי לשאלות שמעסיקות אותי כבר הרבה מאוד זמן בנוגע לניכוס וסיפוח אינפורמציה שמקיפה אותנו אל תוך הגוף פנימה", אומר הרקדן והכוריאוגרף ארקדי זיידס. אחרי שבועות של צפייה בחומרי הארכיון נולד "תרגול, תפיסה", מיצג וידאו שבוחן את השפעות המרחב הפוליטי על הגוף.

זו אחת מבין 13 עבודות המציגות בימים אלה במוזיאון פתח תקווה בתערוכה "צעדים בוני אמון", שאצרו במשותף דרורית גור אריה ואבי פלדמן. התערוכה, ראשונה מסוגה בישראל, בוחנת את יחסי הגומלין בין מחול לאמנות חזותית בהקשרים היסטוריים, חברתיים ופוליטיים.

חומרי התיעוד נטמעים בגוף. התנועה ממחישה היסטוריה מקומית(צילום: מידד סוכובולסקי)

זיידס, לשעבר רקדן בלהקת בת שבע שיצא לפני כשבע שנים לדרך עצמאית, ממשיך גם בעבודה זו בקו אמנותי עקבי שבוחן את השפעות המרחב והאקלים הפוליטי על הגוף. "זו אינפורמציה מהותית להבנת המתרחש וההשפעה שיש לכל זה עלינו, על החיים, הקשרים הבין-אישיים, הרחוב, האלימות שמקיפה אותנו", הוא אומר.

את התנועה המתועדת שמתרחשת מחוץ לסטודיו, הוא סופח בעבודה אל הגוף ומגיב לה. בכך הופכים חומרי התיעוד החזותיים את הגוף לארכיון תנועתי חי אשר ממחיש היסטוריה של מקום. גוף היחיד מאפשר דרכו קריאה מחודשת של הקולקטיב.

באמצע חלל הגלריה הנקי מוצבים בזווית קהה זה מול זה שני קירות גבס גבוהים ויוצרים חלל ארכיטקטוני סגור ואינטימי - קונבנציה מוזיאלית מקובלת. על אחד הקירות מוקרנים בלופ 13 סרטונים מתוך הארכיון התיעודי ובשני נראה זיידס בסטודיו, מחקה או משחזר את המצולם בסרטונים כמו כל רקדן שנעזר בווידאו כדי ללמוד תפקיד. לאט לאט מחלחלת המציאות אל הגוף.

"אני משתמש בקונבנציות של המחול כדי לשאול איפה מתקיימת הכוריאוגרפיה האמיתית. האם זה קורה בסטודיו או שמידע תנועתי ואמוציונלי שקיים סביבנו מוטמע בגוף שלנו ומתורגל? האם אנחנו משחזרים בריקוד דפוסים פוליטיים שאנחנו מקיימים?".

זיידס מבקש לדבר בעבודה את הנרטיב הישראלי ובשל כך בכל קטעי הארכיון שבחר נראים ישראלים בלבד. "זה בינינו לבין עצמנו, ובהפניית המבט פנימה מתחדדת העמדה מול הגוף הישראלי שהוא אני".

"הסכסוך הוא ליבה, אבל במחול זה נושא אילם"(צילום: גדי דגון)

היצירה הנוכחית היא חוליה ברצף עבודות שהחל לפני כחמש שנים עם "שקט", דיאלוג בין אמנים יהודים וערבים שחיים בתחומי מדינה אחת ובאים מרקעים תרבותיים ויצירתיים שונים. זיידס הגדיר את העבודה בזמנו כצעד בונה אמון וחיפוש אחר מקום מכיל ושקט בתוך מצב חירום קריטי. שנתיים לאחר מכן נוצרה "מחקר ארץ", עבודה שמורכבת מחמישה קטעי סולו שביניהם חוצצים צילומי גבולות ומחסומים שמתערבים בנוף. "הניסיון היה לחקור את הקשר בין גוף, ארץ ואדמה כדיון על ההתחפרות בתוך עצמנו ובנרטיבים המופרדים".

רקדת בבת שבע, שזו לכל הדעות בועה, התחלת ליצור ולגבש שפה ניסיונית משלך ופתאום נולד קו פוליטי-רדיקלי. מה קרה?

"זה התחיל בפרויקטים שעשיתי במג'דל שאמס ובכפר יסיף. נחשפתי לאינפורמציה שלא הייתי מודע לה והתחלתי במסע התעמקות בנרטיבים המקבילים. קריאה ומיפוי של מציאות קשורים להתנהגות שלנו, לפעולות שאנחנו עושים, לגוף שלנו. ההתנהגות החברתית הופכת לכוריאוגרפיה והרגשתי שהכרחי להגיב ולתרגם את זה ליצירה. התפיסה הזו התחדדה עם הזמן. כשהתחלתי לקבל תמיכה שאלתי את עצמי איך לשקף את הממסד ומה הנקודות המכוננות והבוערות בחברה הישראלית. הסכסוך הוא ליבה אבל במחול זה נושא כמעט אילם ויש בזה מלקיחת עמדה. חייתי בבועה והיום אני יודע שגם זו עמדה פוליטית".

זיידס בתקופת בת שבע. "גם לחיות בבועה זו עמדה פוליטית"(צילום: גדי דגון)

לפני כשלוש שנים, כשהוא עמוק בתוך העשייה, החליט להירשם לתכנית לימודי מאסטר בכוריאוגרפיה באמסטרדם. "בדיעבד הבנתי כמה מידע קיים שאני לא בקיא בו או חשוף אליו", הוא אומר, "יש שיח ענף סביב העשייה וחשוב להיות חלק ממנו כדי לבחון דפוסים שתוקעים אותנו כיוצרים. האם אנחנו ממחזרים או מצליחים לייצר דיבור חדש? איך מייצרים טרנספורמציה ובאילו כלים? אלה שאלות שלא נשאלות מספיק ומהוות פתח ליצירה עשירה יותר".

זה שיח שמתקיים שנים בעולם, אבל חדש יחסית בארץ. איך זה מתיישב עם התפיסה הרווחת שמגדירה את ישראל כאימפריית מחול?

"אני לא יודע מה זה אומר, 'אימפריית מחול'. זה מושג שמישהו תבע אולי כי יש לו צורך באימפריה. המחול הישראלי נוסע יותר משאר התחומים בארץ אבל הצרפתים נוסעים לא פחות. אומרים שזה בגלל שמדובר באמנות לא ורבלית, אני חושב שיש רצון להציג בחוץ פנים מסוימים ומחול מתיישב היטב במשבצת".

פרופגנדה?

"את אמרת. 'חשיפה בינלאומית' זה מפעל אדיר אבל אי אפשר לומר שאין לו אג'נדה פוליטית. ממשלת ישראל משקיעה משאבים אדירים כדי לנייד מחול ישראלי לחו"ל ומממנת לינה לנציגי פסטיבלים ופלטפורמות חשיפה שמגיעים. כנראה שיש אינטרס. לא סתם נרמז לי שלמשרד החוץ תהיה בעיה לתמוך בעבודה הנוכחית. זה מלמד משהו על האג'נדה".

אז עברת את הגבול?

"כנראה. העמדה שלי די ברורה בעבודה. אני פאקינג לוקח קליפים של 'בצלם' ומציב אותם על הבמה. אי אפשר להימנע מהמשמעויות. לא מאוד מפתיע שבתקופה של ניסיונות חקיקה להצרת צעדי ארגוני שמאל ובהם 'בצלם', זה מעורר בעיה במשרד החוץ".

הוא מכיר היטב את העמדות הציניות שיוצאות נגד אמנות אקטיביסטית שעושה חיל מעבר לים. "להציג את הקונפליקט מנקודת מבט אישית של מי שחי פה, זה לעשות שירות למקום", הוא טוען, "הייתי שמח אם השאלות האלה היו מהדהדות פה, אבל יש מעט יוצרים שעוסקים בשיקוף עצמי".

תרגול, תפיסה. לנכס ולספח את החוץ(צילום: אפי וייס)

השיח על נושאים חברתיים ופוליטיים מורכבים לא מגיע לבמות הגדולות, ולדברי זיידס הסיבה לכך קשורה בהגנות. "זה מידע גופני שקשה לשאת והגוף מנסה להימנע ממנו. בשטח כל הסימנים מצביעים שהכיבוש זה הפרויקט הלאומי הישראלי הכי מושקע שלנו. כדי להבין במה אנחנו משקיעים את זמננו וכספנו, צריך להתבונן במתרחש בעיניים פקוחות, אבל יש דברים שמעדיפים לא לראות ולא לדבר עליהם".

גם אתה, שעוסק בסכסוך במשך שנים, לא עברת פיזית את הגבול עד לאחרונה.

"עבדתי סביב מחוזות פנימיים עם חבר'ה שגרים בגבולות הקו הירוק. בפרויקט הזה, אני עובר לראשונה את הקו הגיאוגרפי והרגשתי שהצעד הפיזי הכרחי. זו היתה חוויה מורכבת. הסתובבתי בשטחים, במקומות שרק ראיתי בקלטות הוידאו. זה היה כמו להיכנס לתוך סרט".

יצירותיו של זיידס נודדות בין מרכזי מחול ופסטיבלים בעולם אך כמעט ואינן מוצגות בישראל. הסיבה לדבריו קשורה בין היתר גם בהיקף התמיכה. "בחמש השנים האחרונות הגדלתי פעילות פי חמישה, אבל התמיכה נשארה זהה. יוצא מזה שהתמיכה וההכנסות מחו"ל מממנות את ההרצות בארץ וזה נראה לי לא הוגן אז החלטתי לפעול אחרת. אני לוקח חלק רק בפרויקטים שהם שיתופי פעולה ולא שוכר יותר אולמות".

כך נוצרה גם "תרגול, תפיסה", שתוצג ב-7 ביולי בפסטיבל אביניון בצרפת במקביל לתערוכה בפתח תקווה. בהפקה תמכו תיאטרון שאיו בפריז, שמלווה את זיידס כשותף בעבודותיו האחרונות ומרכזי המחול והכוריאוגרפיה של אנז'ה וטולוז.

הזמנת עבודות כמעט לא קיימת בארץ למעט בפסטיבלים, וגם זה בהיקף מצומצם.

"לא חייבים להיכנע לשיטה. אני פשוט רוצה לנהל דו שיח, להרגיש שלעוד מישהו אכפת מהיצירה. לוקחים כמובן מאליו את הדרך שבה הכסף מחולק והמוסדות פועלים, אבל אנחנו אלה שמקיימים את המערכת. צריך ואפשר לייצר אלטרנטיבה. אם המדינה נותנת לי תקציב שאין בתוכו 6,000 שקלים לשכר אולם, משמע שאני לא אמור לעשות את זה. אני מאמין שהדרך היחידה להתנהל במציאות הקיימת היא לקיים סצנה אלטרנטיבית מחשבתית. אלטרנטיבה כלכלית עוד לא מצאתי".

יש בארץ מאות יוצרים עצמאיים שרובם המוחלט הומלסים ותלויים בחללים להשכרה. איך משנים את השיטה?

"חלל הוא שאלה מהותית במרחב שלנו. אנשים פה נוטים להתבצר בחלל שלהם. לכמה להקות יש בית משלהם? פחות מאצבעות יד אחת. מה זה אומר על ההיררכיה הקיימת והאם זה באמת מאפשר פריסה? אני מאמין בשותפות, לא בתביעת בעלות".

זיידס מאמין ביצירה אקטיביסטית ולא רק במובן הפוליטי של המילה. זו אחת הסיבות שהובילה אותו לאצור פרויקטים מחוליים וכיתות אמן אליהם מוזמנים בעיקר יוצרים אלטרנטיביים. "חשוב לי לשאול שאלות ואני עושה את זה גם דרך Moves Without Borders, פרויקט אוצרות שמטרתו לחשוף את הקהילה המקומית למחשבה נוספת על כוריאוגרפיה, פרפורמנס וגוף. זה ניסיון להציע פרקטיקות אחרות מהקיים ולאתגר את המחסור במתודולוגיה. סצנת המחול המקומית Producing & Reproducing כל הזמן. אין מספיק פנאי לגישה יותר מחקרית".

נשארנו מאחור?

"לא בטוח. אנחנו פשוט יוצרים בוואקום. יש יוזמות כמו 'כלים' של ענת דניאלי, הפרויקט של ענת שמגר באקדמיה, כתב העת 'מעקף' של רן בראון ומה שיאיר ורדי עושה בתמונע. יש בעבוע כי אנשים חשופים יותר, נוסעים ללמוד בחו"ל וחוזרים עם ידע פרוגרסיבי-ביקורתי שהם רוצים ליישם, אבל יש מעט מסגרות שמכילות את זה בארץ.

"אני מאמין באמנות שפותחת דיון סביב המתרחש ברמה החברתית, הפוליטית, הפיזית והגלובלית. אלו יסודות שחסרים פה כמו קהילה ומקום ליצירה ניסיונית גם במיינסטרים".

בסוזן דלל יזמו לאחרונה פרויקט שהזמין יוצרים לכתוב מניפסטים כדי לייצר שיח קהילתי. לא לקחת בזה חלק.

"היו לי סייגים. מניפסטים לא כותבים בהזמנה. זו מחשבה מתפרצת שמציפה נושא שמייצר ריאקציה".

זו סמנטיקה. בפועל, זו היתה יכולה להיות הזדמנות לערער על הקיים.

"יכול להיות. יש לי דיאלוג אמביוולנטי עם סוזן דלל. כשהקריאה יוצאת מהממסד, בא לי לשקף בפניו את עצמו. אם אחרי 25 שנה שואלים לאן הגענו ומה הלאה, לגיטימי להפנות שאלות גם כלפי הממסד".

אז למה לא עשית את זה? למה אף אחד לא דבר על זה?

"אולי מפחד או מהבנת המנגנון. באותה נשימה, אני כן רואה חשיבות בנוכחות של השוליים בממסד וזה קורה".

מה זה שוליים?

"אנשים שלא יושבים על הצירים המרכזיים של הכסף. אוטופית לא הייתי מגדיר אותנו שוליים כי נגזר מזה שאין לעשייה תהודה. זה לא נכון. יש פה סצנה וקהילה בהתהוות".