"אתגעגע לאחים שלא הכרתי". אתם נפרדתם מגיל-עד, נפתלי ואייל
בת 14 שלא מפסיקה לבכות, אב שכול שהבין מה זה להתגעגע עד כדי טירוף מול הקבר הפתוח - וגם שיר עצוב ויפה. כמה ממסרי הפרידה שכתבתם בפייסבוק של ynet ובטוקבקים
חטיפתם ורציחתם של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח איחדה חלקים רבים בעם. שותפות הגורל הכואבת התבטאה בתקווה שנותרה באוויר במשך 18 ימים, אך נגוזה עם מציאת גופותיהם. ישראלים שביקשו לחלוק את רגשותיהם ולכתוב למשפחות שיתפו אותנו בעמוד הפייסבוק של ynet ובטוקבקים. הנה כמה מהם:
"אני בת 14. כבר 18 ימים שאני לא ישנה טוב, שאני לא מרגישה טוב - כבר 18 ימים שאני לא אני", כתבה לירון לוי. "אנחנו לא רק גרים באותה מדינה, אתם האחים שלי. אמנם אין לי אחים בדם, אבל אתם האחים שלי! שלושתכם! כל עם ישראל! 18 ימים הייתה לי תקווה, 18 ימים לא ידעתי את מי לשתף ברגשות שלי. 18 ימים שמרגישים כמו נצח... אתם גיבורי ישראל, אמיצים ומדהימים... אני אתגעגע למה שאף פעם לא הכרתי... הדמעות לא מפסיקות לרדת. אני רק רוצה לחבק את האימהות והאבות בבקשה. אני אוהבת אתכם".
מותם של השניים פתח עבור רבים פצעים ישנים. יוסי צור, שבנו נרצח בפיגוע בחיפה בשנת 2003, פנה אל בני המשפחה במכתב מרגש בפייסבוק ושיתף: "אני מסתכל בכם ויודע כל כך טוב מה אתם מרגישים, חושבים, שומע את המילים שאתם אומרים, מילים שאמרתי יותר מפעם אחת. אני הייתי במצבכם בשישה במרס 2003, יום אחרי הפיגוע באוטובוס 37 בחיפה ברח' מוריה על הכרמל. ישבנו בבית וחיכינו לתורנו, שכן באותו יום נקברו שבעה ילדים מהאוטובוס בחלקת חללי הטרור בחיפה".
צור ניסה לחלוק עמם מניסיונו הכואב וכתב: "ההרגשה נוראה, צריך לשבת ולא לעשות כלום, הילד שכל כך אהבתם מוטל על אלונקה באבו כביר. הנשמה כואבת, הלב שבור, הגוף רוצה להתפוצץ והאיפוק נראה כמו עינוי. מסביב אנשים שלא יודעים את נפשם מצער ולא יודעים איך להביא הקלה, מזור, אין מילים לומר אין מה להגיד. ואז מגיעה הלוויה, טקס מהנוראים שיש להורים, לראות את הילד שאוהבים מורד אל מעמקי האדמה לנצח. שם אל מול הקבר הפתוח מבינים מה זה לנצח, לתמיד, מה זה להתגעגע עד כדי טירוף.
"מה שנשאר הוא הזיכרון, זוכרים כל יום כל שעה כל דקה וכל שניה. לא פעם רציתי להפסיק לזכור. לשים את הראש ולנוח מבלי לזכור כי הזכרון כואב. זה העונש של הורים שכולים, הזיכרון... שום מילים לא יביאו לכם נחמה. הקלישאות הרגילות מחויבות המציאות ייאמרו. הן יישארו קלישאות". צור הזכיר כי "שלושה מחברי החוליה שנתפסו ונשפטו לשבעה עשר מאסרי עולם שוחררו בעסקת שליט לאחר 8 וחצי שנים".
"עברו 18 יום... כמה מוזר. 18 זה בגימטריה חי", כתבה גולשת אחרת בדף הפייסבוק שלנו. "אבל אתכם מצאנו כשאינכם עוד בין החיים.... לפני 18 יום בכלל לא הכרתי אתכם אז איך בכל זאת נכנסתם לי ללב עד כדי כך שאין לילה שעבר עליי בלי דמעות שליש? אפשר להסביר את זה במשפט אחד - 'כל עם ישראל אחים' והרגשתי שאתם אחים שלי ועכשיו מסתבר שהאחים שלי נרצחו ע"י חיות אדם... קשה לעכל קשה לקבל כל רגע עוד דמעה בורחת אבל האמונה מחזיקה אותנו שעכשיו אתם שם בשמיים מסתכלים עלינו ומתפללים עלינו כי זכויותכם רבות".
מותם של השלושה גם איחד חלק מהציבור הערבי, שסבור כי יש להפסיק את המלחמות ולחתור לשלום. כזו היא אסרה הודא, שציינה כי דבריה באים כאזרחית ערבייה מוסלמית בישראל שוחרת שלום: "אני יודעת שאני לא רלוונטית עכשיו אבל חייבת לכתוב ולהגיד שנמאס מהמצב הזה. הלוואי וכל חמאס תיעלם מהיקום, הלוואי וכל טרוריסט שרוצח אנשים חפים מפשע יקבל עונש מוות. תנו לנו לחיות בשלום. תפסיקו עם ההסתה, עם הפיגועים. אתם רק הורסים".
"לעשות שלום... שלום הוא הפיתרון... לכל ההרג... ושנאה", כתב הטוקבקיסט יאיר דנצינגר.
נחתום את אסופת הסרים המרגשים בשיר, שכתב דוב ליפשוץ: "בלבלוב החיים/ לאור ירח וכוכב/ יד הדמים קוצרת/ אחד אחד אחד/ קצרה הדרך בין אלון בכות/ לחורבה / בין חגווי הסלע/ שם בור נחפר/ שם נשמטו /שלושה פרחים/ מתים/ עץ הזית ירכין ראשו/ כמוהו עלי הגפן/ עוד מעט יעלו ענבים/ עת בציר/ עת שמיטה/ עת מיתה".
לפנייה לכתב/ת 
