אורן ניצח הסרטן בגיל 14. 'האופטימיות עזרה לי לשרוד'
הוא חשב שהבלוטה הנפוחה היא סימן לשפעת, ולא ידע שחייו עומדים להשתנות. בגיל 14 אובחן אורן דוברי כסובל מסרטן מסוג הודג'ין, וכמה חודשים אחרי שהחלים חזר הגידול. "גם כשהמצב היה על הפנים, השתדלתי לחייך", הוא אומר בכתבה שנייה בסדרה על ילדים שהתגברו על מחלת הסרטן
זה התחיל במשחק כדורגל: אורן דוברי, אז בן 14, נפגע בכתפו וחש במקום בליטה. "אמא שלי חשבה שזו סתם שפעת", הוא משחזר ל-ynet, "אבל עבר שבוע והבליטה לא נעלמה. בבית הספר התלוצצתי עם החברים שאולי יש לי סרטן, ולא האמנתי שזה מה שיקרה".
רופא המשפחה שבדק את הבלוטה בכתפו של אורן הפנה אותו לבדיקות דם, שאישרו כי אכן מדובר במחלה קשה. אורן אושפז, ובדיקות נוספות הצביעו על סרטן מסוג הודג'קין לימפומה.
הכתבה הקודמת בסדרה:
אורן אושפז בבית החולים ומרגע זה הוא אומר, "החיים שלי השתנו".
"הבנתי לבד שהמחלה חזרה"
סרטן לימפומה מסוג הודג'קין, שבו לקה אורן, הוא גידול סרטני ייחודי של בלוטות הלימפה, המפוזרות בצוואר, בבתי השחי, בריאות, במפשעה, בבטן ולמעשה בכל הגוף. המחלה מתבטאת בנפיחות לא מכאיבה בבלוטות ובהגדלה של הטחול והכבד.
אצל כשליש מהחולים מופיעים גם תסמינים המכונים "סימני B", הכוללים ירידה במשקל, חום והזעות לילה.
אורן החל בארבעה סבבים של טיפולי כימותרפיה שנמשכו ארבעה חודשים, ולאחריהם אישרה בדיקת CT, אחת מיני רבות שעבר, כי גופו נקי מהמחלה.
אלא ששנה אחר כך, ביוני 2008, שוב מישש אורן בלוטת לימפה מוגדלת, הפעם מתחת לצוואר. "אז כבר הבנתי לבד שזו המחלה שחזרה", הוא נזכר.
אורן חזר לאשפוז ולטיפולים כימותרפיים נוספים, ובסיומם עבר השתלת מח עצם וחודש נוסף של הקרנות. בתום הסבב השני של הטיפולים, חזר אורן ללימודים כיתה י"ב.
.JPG "בדיקת CT אישרה שהגוף נקי מהמחלה. דוברי באשפוז ובהחלמה")
מתנדב עם ילידים חולים
כיום אורן בן 21, מסיים תואר ראשון במנהל עסקים ושיווק וחובק חברה זה שנתיים. מאז שהחלים מהמחלה הוא מתנדב באופן שוטף עם ילדים חולי סרטן.
איך התמודדת עם תופעות הלוואי בטיפולים?
"היו לי המון חברים, מהמחלקה ומהחיים. שיחקתי, ניסיתי ליהנות. אני מודה שהאשפוזים היו קשים. הקאתי, היו לי כאבים בפה ובעצם בכל הגוף, אבל האנרגיות הטובות, החיוכים והצחוקים הם שהחזיקו אותי".
הרגשת לפעמים בדידות?
"אף פעם לא. אמא שלי הייתה צמודה אליי 24 שעות ביממה, הייתי מוקף באנשים טובים וקיבלתי סיוע בלתי פוסק מהעמותות למען חולי סרטן. להפך, מרוב אנשים שהיו סביבי לפעמים רציתי קצת שקט לעצמי, משהו שהיה קצת דומה לשהות בבית 'האח הגדול'".
מה היה הרגע הכי משמח?
"באחד האשפוזים הייתי 'כלוא' במשך 19 ימים בחדר בידוד, כדי למנוע ממני לחטוף זיהום שהיה יכול להרוג אותי. ביום הולדת 16 שלי שוחררתי מהאשפוז הביתה, והרגשתי בעננים".
לצחוק ולהמשיך להתמודד
"המחלה שינתה אותי לגמרי, מהקצה לקצה", אומר דוברי. "אני מבין היום את הכוח של אנרגיות טובות ושל שמחה. המחלה נתנה לי בנוסף גם הרבה ביטחון עצמי. כולם אמרו לי שהם לא מאמינים איך החזקתי מעמד.
"המחלה מאוד מבגרת, אנחנו הילדים חולי הסרטן לומדים מוקדם בחיים את אחד השיעורים המבגרים, לומדים לא להילחץ, ושגם אם המצב נראה על הפנים אפשר לחייך, לצחוק ולהמשיך הלאה בהתמודדות".
מה תמליץ לילדים אחרים שמתמודדים עם מחלה קשה?
"הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על אופטימיות, היא מסייעת לשרוד טוב יותר. להורים אני ממליץ ליצור קשר עם העמותות הרבות למען ילדים חולי סרטן. הסיוע שלהן עצום, הן נותנות למשפחה כלים להתמודד עם המחלה ומאפשרות לפגוש משפחות וילדים נוספים שעוברים בדיוק את דברים. זה נותן שקט נפשי ומראה שאתה לא לבד בעולם".
לפנייה לכתב/ת 
