טרגדיית הנערים: למה רגשות נקמה עושים לנו טוב?
חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם הציתה ברחבי הארץ גל קריאות לנקמה, כמו גם ונדליזם ועימותים אלימים. במה שנראה אולי כנקודת אל-חזור לפני הידרדרות חמורה במצב, מסבירים המומחים מה מניע את רגש הנקמה, איך אפשר לצנן אותו - ולמה הוא הרסני כל כך גם לאדם הנוקם
"נקמה היא כמו אש, שמטבעה נוטה להתפשט ולהתרחב במהירות, מבלי להבחין מה היא חורכת. לכן, אם לא נזדרז לכבות את אש הנקמה הזו שמתפשטת בימים האחרונים בחברה הישראלית בעקבות האירועים הטרגיים האחרונים, אנחנו עלולים לאבד שליטה ולהיכוות בעצמנו", כך מזהיר פרופ' אהרון בן זאב, חוקר רגשות מהחוג לפילוסופיה ונשיא אוניברסיטת חיפה לשעבר, דקה לפני הצניחה לתהום.
לבקשת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה החליט משרד המשפטים לפתוח בחקירה בגין דברי הסתה שפורסמו ברשתות החברתיות, "המעלים חשדות לביצוע עבירות של הסתה לאלימות ולהסתה לגזענות" וכוללים גם קריאות לפגיעה בחפים מפשע.
חדשות בריאות נוספות:
- בזכות תאונת דרכים גילה שלקה בסרטן - וניצל
- שיבא: טיפלו בגידול בשד - והתעלמו מסרטן הריאות
- הקוביות של ליאור כלפון: כמה רזה עד עכשיו?
חטיפתם של שלושת הנערים, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח ורציחתם המקוממת יצרו גלי מחאה לא רק אינטרנטית, ודרישה המונית לנקמה. מה שרק הוסיף שמן למדורת הנקם הוא הצירוף הטרגי של חטיפת נערים חפים מפשע ורציחתם ומנגד התגובה המאופקת של הוריהם. הסיטואציה הזו, לדברי מומחים, השאירה את ה"עבודה" להמון.
"וכשההמון מונע מכוחם של רגשות קשים, באווירה הציבורית שנוצרה, כשכולנו מוצפים ברגשות, קל יהיה לנו גם לקבל ולחבק את הנוקמים ומזה בדיוק החשש הגדול", אומר פרופ' בן זאב.
ואכן, הנקמה אולי לא איחרה להגיע, כאשר נמצאה גופתו של מוחמד אבו חדיר משועפט, שהיה בדרכו למסגד. במשטרה עדיין חוקרים את הקשר בין ההודעה על חטיפתו לבין מציאת הגופה ביער ירושלים, אך השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ התבטא שיש כנראה הקשר לאומני.
בעקבות כך יצאו עשרות צעירים מקומיים במסע אלים שבמהלכו הציתו פחים, התעמתו עם שוטרים, יידו אבנים וחיבלו בתחנת הרכבת הקלה. לדברי מומחים, אם לא תרוסן מפלצת הנקמה זו עלולה להיות לא פחות מנקודת האל-חזור של החברה בישראל.
"נקמה היא יצר קדום שמאפשר פורקן רגעי, פרטי או קבוצתי, אך מביא להרס מתמשך שפגיעתו מעגלית - אני נוקם, אתה מחזיר, אני מחזיר, אתה נוקם. חברה או תרבות נבחנות ביכולת ההבלגה שלהן מול מצבי קיצון, וביכולת המנהיגות לעצור חד-משמעית את מעגל הסיכון הזה", מזהיר יו"ר איגוד הפסיכיאטרים פרופ' משה קוטלר.
לכולנו יש דחף לנקום?
"נקמה היא יצר ראשוני, דחף פרימיטיבי חזק שנמצא בדרגות שונות ובעוצמות מתחלפות בכולנו. אלא שבעוד שחלק מאיתנו מסוגלים לבלום אותו, לעבד וללוש אותו, באחרים הוא חסר שליטה", מסבירה פרופ' רחל לוי שיף, פסיכולוגית קלינית והתפתחותית מהמחלקה לפסיכולוגיה בבר אילן ויו"ר מועצת הפסיכולוגים.
לדבריה, ליצר האנושי הזה יש ביסוס ביולוגי מוכח. "מחקר תיאר סקירת מוח שנעשתה בקבוצת נחקרים, שהתבקשו לחשוב על עוול שנגרם להם ולתכנן נקמה. במהלך שלבי התכנון", היא אומרת, התגלתה פעילות של מרכז הגמול והפרס המוחי. "זהו אותו מרכז בדיוק שמגיב כשאנחנו אוכלים דבר מתוק ומיד חשים תחושה מנחמת של פיצוי ונועם".
עוד עלה מהצפייה בנבדקים שככל שתכנון הנקמה היה משמעותי ועז יותר, כלומר ירד לפרטי ביצוע מדויקים, בהתאמה התגברה פעילותו של אותו מרכז. לכן, לא מעט חוקרים מתחום הנפש מקבילים את הצורך בנקמה לצורך באכילה - שניהם כחלק בסיסי מהישרדות.
"סכסוכים ונקמות ליוו את האדם הקדום ואת החברות השבטיות כבר מבריאת העולם", היא מסבירה. "במהלך ההיסטורי מזהים מעברים התפתחותיים: הנקמה הראשונית, למשל, עין תחת עין ושן תחת שן, התחלפה בכופר כספי או בנקמת דם, כזו המונהגת עד היום בחברות לא מתפתחות".
היהדות זיהתה היטב את הסיכון המתגלגל שנושאת הנקמה, ולכן אסרה אותה אפילו במחשבה, בציווי "לא תיקום ולא תיטור". לדברי חוקרים, מחשבה תוליד בסופו של דבר גם את המעשה, לכן על פי הרמב"ם גם כשנעשה עוול עדיף לשכוח אותו".
"בתיאוריה זה נכון ואצילי, אבל זה לא כל כך פשוט כי מדובר בסוגיה מורכבת", מסבירה פרופ' לוי שיף. "על פי תיאורטיקנים ופסיכולוגים, יש לנקמה פונקציות חברתיות. הנקמה מודיעה את עונשה, היא הצהרתית, וככל שהיא מתבצעת על נשוא הפגיעה, כלומר הנפגע מחליף תפקיד והופך בעצמו לפוגען, כך ערכה גדל. בכך היא מסדירה את ההתנהגות החברתית הבסיסית: דבר תמורת דבר, מעשה כנגד מעשה".
"מדובר בדחף עז שמימושו מווסת כעסים, מאפשר פורקן ואחריו תחושת סיפוק", אומרת פרופ' לוי שיף, "אבל גם אחרי ביצוע הנקמה, מתוקה ככל שנגדיר אותה, התוצאה לא תמיד פשוטה". לאישוש דבריה היא מתארת מחקר שהשתתפו בו מי שתכננו נקמה ומי שכבר הוציאו אותה אל הפועל. "בקרב משתתפי שתי הקבוצות נרשמה התרוממות רוח מעצם תכנון הנקמה, אבל למבצעיה לא נרשם יתרון", היא מסבירה. "מזה הסיקו חוקרים ששלב התכנון, ולא בהכרח רגע הביצוע, הוא שמביא סיפוק ותחושה של שליטה".
הדבר נובע לא אחת מהערכת חסר של הנוקם. "לא פעם ברגע התכנון חושב הנוקם מהבטן ולא מהראש, לכן גם הביצוע לא יביא את הסיפוק המבוקש. מכאן כנראה, נולדה האמירה 'את הנקמה צריך להגיש קרה', ולכן תחושת הנקמה חיה בעיקר בשלבי התכנון שלה".
לעצור את מעגל האימה
כשם שנקמה היא יצר, היא מתבטאת כבר בגיל הילדות. "ילד חוטף לשני צעצוע ושובר לו אותו", אומרת פרופ' לוי שיף. "אף אחד לא לימד אותו לנקום, הוא נולד כשהיצר הזה בדי-אן-איי שלו".
גם מערכות זוגיות יוצרות תחושות נקמה, שלא באות בדרך כלל לידי מימוש. "אבל לאחרונה אנחנו עדים לתופעה מצמררת שחוזרת על עצמה: נקמת בעל או גרוש בבת זוגו לשעבר באמצעות רצח ילדיהם. מדובר בנקמה באמצעות שליח, כשמושא הפגיעה הם האישה והילדים, המשמשים את הרוצח רק ככלי להכלת הנקמה שלו".
נקמות רצחניות אחרות זכו לכינוי "על רקע רומנטי", והן לא זוכות לתמיכה מעבר למעגל הפוגעני. "אבל לא כך במגה-נקמות על רקע לאומי אידיאולוגי, קבוצתי. כמו במקרה של חטיפת הנערים ורציחתם", מסביר פרופ' בן זאב. "במקרים כאלה ההמון מחבק את מי שמבצע את הנקמה. הנוקם הציבורי הזה נתפס על ידי ההמון המוצף ברגשות נקמה כשליחו, לכן הוא מחבק אותו. הוא זקוק לפורקן מיידי והמבצע מספק לו אותו.
"הפלסטינים, למשל, מחבקים את רוצחי הנערים כי השניים 'עשו את העבודה' גם בשביל הרבים. ההמון מחבק את מי שמוציא אל הפועל תגובה רגשית עוצמתית משותפת. אבל הבעיה היא ברגש הנקמה, שהוא רגש מדבק, ולכן לנוקם בודד יצטרף נוקם נוסף וכך הלאה".
כיצד עוצרים את מעגל הטירוף הזה, שהתחיל בחטיפת הנערים ורק הולך ומתעצם?
"בשתי דרכים ובשתי רמות", מציע פרופ' קוטלר. "ברמה הציבורית נדרשת התגייסות מיידית של מנהיגות ברורה שמתפקדת כדמות אב. כלומר, מכילה את רגשות הזעם אך ממתנת ומצננת אותם, ולשם כך אני מזהה בכל ראש ישיבה, מדריך, מורה, מנהיג עדה, פוליטיקאי וראש הממשלה את מי שחייב בימים אלה לאתר את בסיס הכעס ההמוני המבעבע, לתת לו מקום והתייחסות ולהרגיע אותו.
"יש לחזור ולהזכיר שלנקמה יש תכונה להזמין אחת נוספת, לכן חובה לעצור את הגל הזה דקה לפני נקודת הרתיחה המסוכנת שלו".
וברמה האישית, לדבריו, נקמה אמנם מעניקה סיפוק, אך הוא רגעי בלבד ולטווח האחרון מאבד מערכו. "מה כבר יצא לי מזה?", שואל לא פעם הנוקם, ולכן מבצע הנקמה הוא שמשלם את המחיר בסופו של דבר - ומביא הרס גם על עצמו ועל משפחתו. 
לפנייה לכתב/ת 
