זו מסיבת סיום או גמר ריאליטי?

זה קרה בשבוע שעבר אבל בעצם התחיל כבר בכיתה א', כשבתי שבה מן הצהרון כשהיא מזמזמת "כמו דבורה מיד עוקצת", והתברר שהטלוויזיה פועלת שם כל הזמן, וברגע שמסיימים את השניצל והפירה, מתיישבים לבהות בערוץ 20 ו"האח הגדול", עונת הבובלילים. יחסיי עם הצהרון הסתיימו למחרת.

"האח הגדול". הוא גם בייביסיטר

בכיתה ב' היא קיבלה הזמנה ליום הולדת של ילדה בת שמונה, ומשהו בעיצוב נראה מוכר: זה היה הלוגו של "הישרדות", וזו היתה מסיבת הישרדות שבה חולקו המוזמנים לשני שבטים ושיחקו משחקים בנוסח העונה שתרומתה לתרבות העברית הסתכמה בהולדת "התחת של המדינה". בתי לא הכירה את התוכנית מן הבית. בעת ההיא, וגם עכשיו, ידיעותיה בתחום הריאליטי מוגבלות עד מאוד, מפני שאני מאמינה בכל לב שזמנם של ילדים יקר, ויש דברים נאים יותר לבהות בהם לפני השינה.

האמונה הזאת, התברר, לא משותפת לרוב ההורים שאני מכירה, שרואים בצפייה בערוצים המסחריים מעין זכות טבעית של הילד, שיש לו כמובן טלוויזיה בחדרו. כך, בסוף כיתה ג' חגגו בתי ועמיתיה ללימודים בהישרדות "אמיתית" - מסיבה רועשת בלב גן החיות, בהנחייתה התוקפנית של פליטת ריאליטי אחת, שכמה ימים אחרי המסיבה נודע כי נעצרה בגין עבירות אלימות. שאלתי אותה איך העסקים, והיא אמרה - "הליין הזה של מסיבות ביצפר? יותר טוב מהשקות".

בכיתה ד' נמצאו עמיתיה לספסל של בתי ראויים לשיעורי בישול. שמחתי, כי ביקום חינוכי שבו הם לא לומדים לעשות כלום עם הידיים, הנה לפחות מנחילים קצת כישורי חיים. תיכף ומיד התברר שמדי שבועיים אני שולחת אותה למוסד החינוכי עם כוסות מדידה, קערה וכף – למשהו שנקרא "מאסטר שף". אל תתקשרי למורה לכעוס, התחננה. שתקתי. צפיתי יחד איתה בפרק אחד כדי שתהיה בעניינים, ולשמחתי היא אמרה שזה מביך אותה לראות מבוגרים בוכים על שטויות כשהם מכינים אוכל.

במקביל, כמה בנים בכיתה הפכו למסמרי מסיבות עם חיקויים של אייל שני. אחד מהם שכלל את אמנותו עד כדי כך, שבסוף כיתה ו', לפני שבוע, זכה במחיאות כפיים רועשות של ההורים שהוזמנו לטקס סיום בית הספר היסודי וצפו במופע מושקע, עם וידאו קליפים ומוזיקת רקע, שהיו בו - בי נשבעתי - האלמנטים הבאים: "אחד נגד מאה" וקליפ שבו הכיתה מחולקת לקבוצות, אחת מהן קרויה "המרוקאיות", וכולן מתואמות (אחרי המון חזרות) בלעשות "האק" ביחד עם התנועה הנכונה מ"זגורי אימפריה". זה הלך טוב עם הילקוטים שחולקו לילדים כמתנות סיום ועליהם מוטבע "מחזור כ"ט אימפריה". למה מה, רק לזגורים מגיע? מה יש, בכיתה ו' לא יודעים לביים וידויים למצלמה בנוסח המקובל?

עוד היה לנו: המחזה של "היפה והחנון", בידיעה ברורה שככה זה בחיים: יש בנות יפות ויש בנים חננות ואי אפשר להיפך, מערכון בכיכובו של תואם אייל שני ושופטי "מאסטר שף" האחרים, וכולם פורצים בבכי של געגוע לבית הספר דרך טעמי הסנדביץ', איזכורים ל"אח הגדול" – ומסיבה נוספת, למחרת. זו היתה מסיבת "המירוץ למיליון". אה, שכחתי: היו גם איזכורים לבתמצווש בנוסח "ארץ נהדרת", אבל לא כפרודיה. בנות 2014, למדתי השנה, חושבות שקשת ליבליך היא מושא לחיקוי, ולצורך המקוריות אפשר לקפוץ מתוך ברבור פלסטיק. לא מוכרחים צדף.

"הישרדות". הפעלות לילדים במקום השקות(צילום: ורד אידר)

אבל זה מה שהילדים אוהבים, נעלבה המחנכת כששאלה איך היה, ואמרתי שהביצוע מופתי והתכנים – זבל טהור. אבל זה מה שהמורים שלהם בחרו, אמר לי האב הנבוך כמוני כששוחחנו ארוכות על המופע. ואני רוצה לומר, שהבחירה הזאת מעידה על בלבול עמוק של המבוגרים כשהם מתייחסים להרגלי הצפייה של ילדים, וקובעים, מצד אחד, ש"כל היום הם דבוקים לזה", ומצד שני משתמשים במסכים כבייביסיטר הכי זמין וזול שיש. והכי שלו, כמובן. הם הרי נורא שקטים כשהם צופים.

וכן, כל היום הם דבוקים לזה, גם כשמגרשים אותם מן המסך הביתי היחיד. ילדי הדור הזה אמנם צורכים את תוכניהם יותר באמצעות המחשב והסלולר, אבל לא מדובר בתכנים תחליפיים, אלא באותו פרק של "שמש" ששודר בערוץ הילדים בשידור חוזר והחמיצו במקרה. או "גאליס". או כל דבר אחר שהולך באותו רגע, כל דבר שמחזק את העדריות הילדית, שהיא-היא המקור ל"מדורת השבט".

המדורה, אנחנו כבר יודעים, מצויה בערוץ 2, ולעתים רחוקות מאירים בה גם תכנים מערוץ 10 והכבלים. כשבית ספר מאמץ את תכני המדורה ומוצא אותם ראויים להיכלל במערכת החינוך, הוא משדר לילדים שהתכנים הללו נאותים, ראויים וטובים כמו החזון הבית-ספרי כולו, שנועד הרי לעשות מהם אנשים טובים וערכיים ולמדניים. כשבית הספר לא מתייצב בבירור ובקול רם נגד תכני הריאליטי ונגד התחמנות והבגידה, השקר ואחיזת העיניים של ההפקה, מסחטת הרגש והמרדף אחר עושר מזדמן ותהילה של כלום, מה לנו כי נלין על הילדים? הם בסך הכל עושים מה שילדים עושים – מחקים את המבוגרים ואורחותיהם.

כל ילד רוצה להיות מבוגר קצת יותר, כי לשיטתם למבוגרים יש זכויות יתר. ואחת מהן, כמובן, היא ה"זכות" לדבר כמו אייל שני או כמו בוגרת "היפה והחנון" שמהגגת במסיבת הסיום על חתונה עם החננה שלצדה. כיתה ו', כבר אמרתי?

"המירוץ למיליון". נכנסה למערכת החינוך

כשבית ספר לא רק נכנע לתכנים הללו, אלא משתמש בהם כבסיס כמעט בלבדי לטקס סיום חגיגי, מה זה אומר עליו? שהוא חסר דמיון, כמובן. אבל החיקוי לבדו אינו הבעיה. התכנים, אלוהים, התכנים. בכל מרחבי התרבות הישראלית לא נמצא משהו טוב וראוי מזה? איך זה מתקשר למה שעשו הילדים במהלך שש שנים במוסד החינוכי, ולמה? והכי קשה, מבחינתי, היא ההבנה המשותפת, הבנה שבשתיקה, הבנה שבמחיאות כפיים סוערות של הורים למתוקים שלהם שמופיעים בפנים, כי זהו הקאנון התרבותי המשותף של הילדים.

כיתה ו' שלי היתה השנה הראשונה שבה הוכנסו תכנים של הטלוויזיה החינוכית כפיילוט לתוך המערכת. שלומית דקל המיתולוגית לימדה אותי בסיסים בחשבון מתוך מכשיר קטן בשחור לבן שהיה מקובע לתקרה וכולנו התאמצנו, פעם בשבוע, לראות הכי טוב שאפשר. הקאנון התרבותי שלי בסוף כיתה ו' היה עשיר, מגוון ומעניין לאין ערוך – וכולו ישראלי לגמרי. "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", מערכון של אפרים קישון, קצת ים השיבולים או משהו בדומה לזה ויאללה, הביתה.

הזמנים השתנו, ולדעתי – דווקא לטובה, ברוב התחומים, אבל כשבית ספר בוחר לבלות חודש מתיש של חזרות על מופע-פסבדו-ריאליטי, שכולו תכנים מתורגמים, הוא מוותר על הישראליות של חניכיו. לא לזה התכוונו ב"האחר הוא אני", - לא לחיקוי של "מאסטר רשף", לא ל"אחד נגד מאה" ולא בכלל.

אף אחד לא פצה פה וצפצף בטקס הסיום. אני יודעת שנכחו בו הורים שחשבו כמוני ואני יודעת על מסיבות כאלה ודומות להן בבתי ספר אחרים. מישהו, אני חושבת בצער, צריך היה לומר את הדברים בקול רם. אז אמרתי. מעט מדי, מאוחר מדי, ואבוד לי לגמרי – אבל לפחות אמרתי.