אלוהים, קח אותי מכאן לכוכב שאין בו רוע
הם בערך בגיל ילדיי. קשה לישון בלילה, קשה לנשום ביום. אני מפילה תחינתי לפני ריבון העולם שישחרר אותי, ולו לכמה שעות מהכוכב הזה, השוחה בנהרות של שנאה. אבל אלוהים מעולם לא חתם איתי על ברית מעין זו, ואנו לא באנו הנה ליהנות, אלא לעמוד במבחן השמירה על צלם גם בתנאים קשים מאוד
אני רוצה להגר מהמציאות
כבר שעות ארוכות שמסך המחשב שלי מתבוננן בי במבט נזפני, התובע מאצבעותיי לסור אל המקלדת - ומיד. אבל אני, במין במחאה ילדותית, מדמיינת איך אני מנפצת אותו ואת המקלדת שלו על רצפת פינת העבודה, ופורצת בשביתת מילים. במקום לכתוב, אני חולמת שאי-שם בין ריבוא הכוכבים ברא ריבון העולמים עוד כמה עולמות אנושיים, ועל כמה מהם, ואפילו על אחד בלבד, חיים אנשים שלא יודעים טעמה של שנאה, ולא נרגעים מנקם ומדם.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת בלק
לחישתו הבודדת של הנער האמיץ ובעל התושייה: "נחטפנו", הקולות האטומים הפוקדים: "להוריד ראש" וקולות הירי שבאים בעקבותיהם, לא מרפים. הילדים האלה הם בערך בגיל ילדיי, והקלטת לא מאפשרת לי שלא לדמיין. קשה לישון בלילה, קשה לנשום ביום.
אני מפילה תחינתי לפני ריבון העולמים שישחרר אותי, ולו לכמה שעות (טוב, בעצם כמה ימים) מהכוכב הזה השוחה בנהרות של שנאה ורצח. מהכוכב שבו ילדים לא תמיד מעוררים חמלה; מהכוכב שבו אדם רוצה וגם מצליח להרוג את חברו - וישלח אותי אל כוכב מקביל, בו ברואיו אינם מתענגים על שנאה.
אין "חיות אדם"
ראש הממשלה קבע כי "כי שלושת הנערים נחטפו ונרצחו בדם קר בידיי חיות אדם". הוא לא בדה דימוי זה מלבו, רבים בוחרים לכנות כך רוצחים רעי-מזג. אלא שלמרבה הצער הוא טועה. לחיות (ככל הנראה) אין אמונות ואידיאולוגיות, וכשהן הורגות הן עושות זאת לשם תכלית גלויה, פשוטה ומיידית.
חיות לא פיתחו נשק, חיות לא המציאו את האטום, את הרצח למען "כבוד המשפחה", את בורות ההרג ההמוניים, את הגזענות, את השמדת העמים - או את תאי הגזים. את כל אלה המציא האדם. את כל אלה המצאנו אנחנו.
הזוועה האמיתית שיש לאומרה בקול צלול ובעצב שאין עמוק ממנו, היא שהרוצחים היו בני אדם. פשוט ורק בני אדם. כמוני וכמוכם. בני אדם רוצחים בני אדם בצורות נתעבות, שלמרבה הצער קל להעלותן על הדעת.
הגאולה האמיתית תבוא כשנסכים להבין שהאכזריות היא תכונה אנושית, והיא נטועה בצורה זו או אחרת בכולנו, ולא רק באי אלו "חיות-אדם" משונות מראה וקלות לזיהוי. הרוע שנטוע בנו, הוא המבחן הדתי שאנחנו חייבים, אבל ממש חייבים, להכיר בו ולהתמודד אתו בכנות ובאומץ.
לא רק קורבנות
אלוהים לא ישלח אותי (ככל הנראה) לכוכב הצדק והשלום, כיוון שההתמודדות עם הרוע היא המשימה הדתית שלנו. אלוהים מעולם לא חתם איתי על ברית, ולפיה הוא יספק לי הנאה ושקט ובתמורה אני אהיה, נגיד, נחמדה. לא באנו הנה ליהנות, באנו הנה לעמוד במבחן, והמבחן הוא ככל הנראה שמירה על צלם אלוהים גם בתנאים קשים עד מאוד.
לא אוכל לנסח זאת טוב מהוריו האצילים של נפתלי פרנקל ז"ל: "איננו יודעים במדויק מה אירע במזרח ירושלים, והנושא נבדק במשטרה. אולם אם אכן נרצח צעיר ערבי על רקע לאומני, הרי שמדובר במעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה לרצח כלשהו".
אין לי פלנטה אחרת
ואלוהים לא התחייב לתת לי חברה אנושית הגונה וחומלת. האחריות על האלימות ועל מיגורה מוטלת עלי. עלינו. על כל אדם כפרט ועלינו כקהילה.
צריך לכתוב, צריך לדבר, צריך להפגין אהבה ואחווה אנושית בכיכרות ובבתים הפרטיים.
צריך להיכנס לבתים של אחינו הפלסטינים, ולומר להם ולעצמנו שאנחנו לוקחים אחריות על החיים באזור אלים, ואנחנו מתחייבים להפסיק את האלימות שלנו - ומצפים מכל אחד ואחת מהם לאותו דבר בדיוק. לא "עוד נקמה אחת וגמרנו", לא "להכות אותם מכה נחרצת", ולא "להשיב להם כגמולם".
המון ילדים כבר נרצחו באזור הזה, מכל הצדדים האפשריים של מתרס השנאה. המון דם כבר נשפך, ודמעותיהם של הורים כבר הציפו נהרות באדמה הצחיחה הזו. ידיי כולנו שפכו את הדמים האלה, ואיש לא יכול לטעון כי ידיו נקיות. כל נקמה מבטלת את ההבדל שבין הקורבן לתוקפן, ומי שבאמת חפץ להפסיק את האלימות, חייב להתחיל בעצמו.
לצאת מהמילכוד של בלק
בלק ואנשי מואב, גיבורי פרשת השבוע, יראים מפני בני ישראל. בלק המבקש להקדים תרופה למכת המלחמה, מנסה לגייס לצדו את הנביא בלעם, שיקלל את בני ישראל, יחליש בכך את כוחם ויציל את מואב מהמפלה הצפויה.
פעמיים שולח בלק לקרא לבלעם, ובקושי הוא נענה. שלוש פעמים מתאמץ בלק לחלץ מפיו של בלעם קללה על ישראל, ושלוש פעמים הוא כושל. מרתק לנסות ולהבין מה גורם למלך לנסות שוב ושוב את אותו הפתרון, להיכשל שוב ושוב, ובכל זאת לא לשנות אסטרטגיה.
האם לא די היה בניסיון אחד להשיג שיתוף פעולה מבלעם? האם לא די היה בקללה אחת שהפכה לברכה? נדמה שבמוחו של בלק נצרב פתרון בודד למצוקה שאליה נקלעו בני עמו. לעיתים הפחד חוסם חשיבה יצירתית, ובהיעדר יכולת לצאת מקופסת הפתרון הראשוני, בלק שב ומנסה פיתרון שכשלונו מובטח.
"כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ - כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ"
אנחנו מכירים את המילכוד של בלק. מכוני הדיאטות, למשל, מתפרנסים ממנו בכבוד רב. אלף פעמים נתחיל בדיאטה, אלף פעמים ניכשל,
כל כישלון יוסיף למשקלנו אי-אלו גרמים (לפחות), אך מסיבה לא לגמרי מובנת נמשיך להאמין בשיטה שמניבה כשלונות.
אם דיאטות היו מצליחות, לא היו מתקיימים כל כך הרבה מכוני הרזיה. אם משחות נגד קמטים לא היו מקסמי שווא, הן לא היו מצליחות למכור את עצמן בכל כך הרבה שמות, מחירים ומארזים. הצלחות מובילות לפתרון, ועל כן, אם ראיתם שיטת פעולה ששבה ומציעה עצמה למכירה, כדאי לכם להניח שהיא לא עומדת במבחן ההצלחה.
מאז שאני עומדת על דעתי הבוגרת, מימי האינתיפדה הראשונה, אנחנו מאמינים ש"רק נראה להם מה זה", וזה יסתיים. מאז הוראתו של יצחק רבין "צריך לשבור להם את הידיים ואת הרגליים" ועד היום, שמעתי אין-ספור מנהיגים פוליטיים וצבאיים, ופרשנים לעת מצוא שממשיכים לדבוק באמונה ש"עוד קצת כוח וגמרנו".
זו הרי תסמונת בלק. גם מי שלא מוטרד מהבעיה המוסרית של האלימות, צריך לחוש בנזק המעשי שהיא גורמת. 25 שנות אינתיפדה, 25 שנות תגובות אלימות, 25 שנים של הסלמת האלימות - ואנחנו עדיין תקועים עמוק במילכוד בלק.
בהיעדר מנהיגות ראויה
המסוגלת לחשוב על הסכסוך בצורה יצירתית, האחריות מוטלת על כל אחת ואחד מאתנו. אני יודעת ומקבלת את האפשרות שסכנת
"מילכוד בלק" שעליה הצבעתי, חלה גם על הפתרון שלי: על פתרון שעיקרו הידברות לצורך נסיגה מהשטחים, פינוי התנחלויות, הגדרת גבולות חדשים, והפסקת הפעילות האלימה.
יכול להיות שגם אני תקועה במילכוד מחשבתי. כנראה שאני תקועה במילכוד מחשבתי, שהרי אחרת הפתרון הזה, באחת מגרסאותיו, כבר היה יוצא לפועל.
אז כנראה מה שנדרש הוא שאנחנו, האנשים מן השורה, נתחיל להידבר בינינו לבין עצמנו, נצא מ"מילכודי בלק", ונתבע מהמנהיגים שלנו ליישם פתרונות אפשריים חדשים. אני מוכנה לשים את הפתרון שלי שהוא "מן המוכן" בצד, ולקוות שכך יעשו גם אחרים, ואולי נמצא פתרון שאינו "שמאל" ואינו "ימין" ויש בו פריצת דרך.
בתנאי אחד – שאוכל להתבונן בעצמי בראי
אני מוכנה לוותר על כל הנחות היסוד שלי. מוכנה, ואפילו רוצה להתחיל לחשוב על הכל מהתחלה. רוצה להצליח להיות יצירתית, ולגלות שאי-שם מונח לו דבר-מה יפה ונבון שעדיין לא נוסה. יש דבר אחד שעליו לא אוכל לוותר, והוא השמירה על צלם אלוהים. לא אוכל לקבל פתרון שיגרום לי להתבייש במעשיי בעומדי בפני בית דין של מעלה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
תודה לך מים שקטים (טוקבק 21) על הוספת שלב נוסף בחזון השלום. תודה על מדרש שהוא שיר בפני עצמו: "וכתתו חרבותם
למילים וחניתותיהם לזמירות".
לרבי מסאטמר – דעותינו הפוליטיות בכמה עניינים לא ממש רחוקות. זה זמן מה שהשמאל בישראל מוצא קירבה פוליטית מעניינת ומעוררת מחשבה, עם עולמם הפוליטי של חכמי התלמוד הבבלי וגם של רבנים בני זמננו כדוגמתך. אבל מכאן ועד דבריך?! איך אתה מעז?! להאשים הורים אלה ברצח בניהם זו תערובת של איוולת ורשעות. שהרי באותה מידה ממש אפשר להאשים כל ישראלי בסיכון חיי יקיריו, ובאותה מידה ממש ניתן היה להאשים כל יהודי שלא התנצר (בתקופות המתאימות), בהתאבדות וברצח בני משפחתו.
שבת שלום!
