"רמזור" - הסוף: היו שלום ותודה על הפאנצ'ים
היא מעולם לא התיימרה להיות עמוקה או מתוחכמת במיוחד, רק להצחיק - ואת זה היא עשתה בהצלחה, לאורך רוב הדרך. וגם אם פרק הסיום של "רמזור" היה מרוח וממוחזר והעונה האחרונה כולה התאפיינה בעייפות החומר, הסוף הגיע בזמן. רק חבל שלא היה סוף מוצלח יותר
"רמזור" היתה (אני לא מאמינה שאנחנו מדברים עליה בזמן עבר! סתם) מוצר טלוויזיוני מתבקש שהיה לו קהל. קומדיית מיינסטרים קלאסית מבוססת פאנצ'ים, שרואים ששפכו עליה לא מעט כסף מבחינת רמת ההפקה, אבל רק לעיתים נדירות היא שאפה להמריא או להעמיק מבחינת התסריט. הכוח שלה היה בפאנצ'ים ובמשחק המצוין של - וזה לא מעט - מאה אחוז מהקאסט.
ארבע עונות זה לא מעט במונחים של טלוויזיה ישראלית, ואם לשפוט לפי הביקוש, "רמזור" יכלה למשוך עוד שלוש עונות לפחות. בארצות הברית רוב הסדרות מהסוג הזה יורדות רק אחרי שסחטו את טיפת הרייטינג האחרונה, לפעמים כשהכריש שמעליו קפצו כבר מימש את חלקת הקבר שלו בשלומי. ובאמת אם מילר ורן שריג היו רוצים, איצקו, חפר ומירי היו ממשיכים במשימתם הקדושה לשעשע בלי לזעזע את עם ישראל.
מילר עצמו כבר הודה בראיון שחשב להוריד את הסדרה כבר בסוף העונה השלישית, אבל המשיך כדי לאפשר למירי למצות את מתנת הפאנצ'ים האינסופית הטמונה בהורות, ועכשיו די. ובאמת, מלא מעט בחינות "רמזור" יורדת בזמן. לא רק מירי לא רצה להתבגר, הסדרה כולה סירבה להתפתח. ובלהתפתח אני לא מצפה להעמקה בדמויות או רחמנא ליצלן לדרמה, אבל התחושה היתה ש"רמזור" עומדת במקום גם מבחינת ההומור. העונה הראשונה היתה גישוש. בעונה השניה היא המריאה, בעונה השלישית שמרה על רמה גבוהה יחסית וברביעית והאחרונה כבר ניכרה עייפות החומר.
אולי זאת אחת הסיבות למהומות שעוררה "רמזור" העונה בקרב קהלים כמו חד הוריות / גרושות / נשים רגילות שהרגישו שהתסריטים מבזים אותן. כשהקומדיה טובה, אף אחד לא מרגיש מבוזה גם אם המסרים שהיא כביכול מעבירה הם קיצוניים או פוגעניים. כי כשקומדיה מעמידה מראה חכמה ומנומקת מול המציאות קשה להתווכח איתה. כשהיא מסתפקת בסטריאוטיפ הלא מוסבר, היא מעצבנת ולו רק בסתמיות ובחוסר המורכבות שלה, ולא רק בעלבון לכשלעצמו.
הפרק האחרון בהחלט של "רמזור", עתיר נינט ככל שיהיה, לא היה הפרק האידיאלי להיפרד איתו. הוא היה ארוך מדי, דגר על בדיחות ובישל אותן למוות (כמה פעמים אפשר לשמוע שמירי צריך לצלם? או לראות את חפר זולל?) ובעיקר לא הרגיש כמו פרק סיום, עם כל הקתרזיס שאמור להשתמע ממנו. לא שציפיתי ל"עמוק באדמה" אבל בכל זאת, סיכום. הרגעים הטובים בפרק הסתכמו בהופעת אורח מבריקה של משה דץ (שאפו, באמת), שמבחינתי יכול לקבל עכשיו ספין אוף.
הסצנה שאני אקח מהעונה הזאת היא הסצנה המדהימה של ילדי הרפאים בהפסקת בית הספר, שכל החיים שלהם מתקיימים בטלפון הנייד. להתראות "רמזור", לא בטוח שאזכור אותך מחר, אבל לא אשקר אם אומר שהנעמת לי את אתמול. אם ממש אתגעגע תמיד אוכל לחזור ולצפות במאמן נבחרת גרמניה אוכל מוקוס. אַאוּף וידרזהן.
