כפר הארורים: "עונת פרא" של דיוויד קאהן
אסונות ופגעי טבע מכים כפר קטן המאוכלס בדמויות, שהן אלגוריות לכוחות הנפש הפועלים באדם. הפסיכולוג והסופר דיוויד קאהן משיק ספר פרוזה ראשון ומספר: "אגואיזם ובורות משתקפים בתרבות שלנו, וגם ברומן. כשיש הנהגה פחדנית שדואגת רק לעצמה, הציבור גם מקבל את הערכים האלו". ראיון
כפר קטן על צלע הר מתמודד עם שורה של אסונות ופגעי טבע. הכפר הזה מאוכלס בכמה דמויות, רובן ככולן אלגוריות לכוחות הנפש הפועלים באדם. למשל הקוקייה, שננטשת על ידי אמה עוד בטרם נולדה והופכת לטיפוס קשוח ושכלתני; הענק, שנראה קהה רגשות אבל בעצם הוא יצור פגיע, ועל ראשו גדל גוזל הנפש - ועוד דמויות כמו עצוב, אוהב, דואג, חפרוני, חשובי. כולם מחפשים אהבה. קירבה. מגע. רגע של חסד. זהו ציר עלילת הרומן "עונת פרא", סיפור מיתי-אגדתי שכתב דייוויד קאהן שראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל.
"עונת פרא" כתוב כמעין אגדה בשפה פיוטית ומלאת סמלים. קאהן, פסיכולוג קליני זה יותר מ-30 שנה, נולד ב-1952 בדרום אפריקה, בנו של המיליונר הישראלי מוריס קאהן, מייסד אמדוקס. הוא עלה לישראל עם הוריו ואחיו כשהיה בן שלוש. למד כלכלה, אבל עד מהרה שינה כיוון לטובת הפסיכולוגיה, והוא עובד היום כמטפל דינאמי. ב-1998 פירסם את ספר המאמרים "ניגודים ואחדות: עיון בינתחומי בניגודי הקיום האנושי ובאחדותו". "עונת פרא" הוא הרומן הראשון שלו. קאהן אומר שמאז ומעולם אהב לכתוב מחשבות והרהורים, עד שהבין לפני כמה שנים, שהדמויות שהוא כותב עליהן מתחברות ויוצרות סיפור.
"החיים שלי, של כולנו, מלאים קונפליקטים", הוא אומר. "חלקם מצויים על פני השטח, חלקם עמוקים. למשל הקונפליקט של הצורך להשתייך מצד אחד, ומצד אחר הרצון להיות חופשי, אינדיבידואלי, ללכת עם מה שמתאים ולשלם את המחיר. הדמויות החצי אגדתיות האלה מרכזות מאפיינים מסוימים של אנשים. הענק למשל, הופיע אצלי בחלום. חלמתי עליו לפני עשר שנים בערך. הוא בא אלי ולוקח אותי ביד ואנחנו שנינו הולכים ביחד, ואני ילד בחלום הזה. הוא חזק, בן אלמוות, מונוטוני, עושה דבר אחד כביכול.
"או הקוקייה הקשוחה שנולדה כזאת. היא מבטאת צד ציני של המבט על החיים. היא רואה את הדברים כמו שהם, מפוכחת, חריפה, לא מעניינים אותה סיפורי הכיסוי. הדמויות בספר מייצגות קולות שאת רובם יש בכל אחד מאיתנו. אני מזדהה עם כולן".
למה אנשי הכפר בספרך חיים בתחושת מתמדת של אסון?
"זה אולי קשור בקונפליקטים שהעולם כולו עובר. העולם מקיא את הפסולת מתוכו, ונדמה לי שגם אנשים מקיאים מתוכם את הפסולת הרגשית החוצה. רגשות כמו אכזריות, אלימות, סבל. אז בספר, הים מתקומם כנגד כל זה, הוא אומר די, קחו בחזרה את מה ששלכם, ויוצא נגד אנשי הכפר. או אסון כמו בצורת: אם אנשים כל כך עסוקים בעצמם ומתרוצצים כל הזמן בלי לשים לב לכלום, יש לזה מחיר, והמחיר הוא ייבוש רגשי, רוחני. זו הבצורת. גם האדמה משיבה להם כגמולם על ההתעללות שלהם. העולם בספר עונה ליצורים - מה שהם עושים לו, הוא עושה להם בחזרה. תהליכים פנימיים שעוברים בני אדם, משתקפים בטבע, ביקום".
ואז מגיעה רעידת האדמה שממוטטת את הכפר. אקט אחרון של זעם האדמה. "האדמה מייצגת צד אימהי, שהוא פגום ומוזנח בחיים שלנו. תושבי הכפר הופכים להיות נוודים ומגורשים. ואם לפרש את זה ברמה הכי עמוקה, כל אחד מאתנו נולד לבד, ולמרות שחי במשפחה ויכול לאהוב ולהיות נאהב, בסופו של דבר הוא סוג של נווד מגורש. תחילה הוא מגורש מבטן אמו. אבל הגירוש היותר משמעותי הוא הגירוש מהאחדות שהיתה בינו ובין אמו. כל החיים זה מצב חסר שאי אפשר לפתור אותו. הנפרדות הזאת מלווה בתחושה של יתמות. ועם זה צריך ללמוד לחיות".
הספר כולל הרבה תיאורים של כוחות טבע ותיאורים זיאולוגיים, שיש בה הרבה אכזריות. מאיפה זה בא?
"העולם אכזרי ואנשים אכזריים. זה רוע שיש בכל אחד מאיתנו, ובדרך כלל הוא מוכחש או מוסתר. אחרת איך נסביר למה כל כך הרבה אנשים אוהבים לראות סדרות פשע? בתי הקולנוע מלאים בסרטי פעולה עם יריות ורציחות. האכזריות היא חלק מהקיום האנושי".
באחד הפרקים הראשונים בספר מובא משל על משפחת נשרים שעומדת להיכחד. האם יכולה להציל גוזל אחד מבין שלושת גוזליה. היא שואלת את הגוזל הראשון, אם אציל אותך כיצד תגמול לי? הוא עונה שתמיד ידאג לכל מחסורה ויהיה איתה. היא שואלת את הגוזל השני אותה שאלה, והוא עונה כי תמיד יאהב אותה ויביא לה טרף למאכל. היא מגיעה לגוזל השלישי ושואלת אותו מה יעשה למענה לו תציל אותו, והוא עונה: "אמא, מה אעשה בשבילך? שום דבר, את שומעת? שום דבר לא אעשה בשבילך. אחיה את חיי במלואם!". האם הרימה את הגוזל השלישי ועפה איתו למקום מבטחים.
"זה צד של אימהות טובה שאומרת אני מעניקה לא על מנת לקבל", אומר קאהן. "אני רוצה שהילד שלי יחיה את החיים שלו. לא עם אשמה ודאגה לי".
מה עדיף להיות, בהנחה שקשה להיות גם וגם: אדם שדואג לסביבתו או אדם שעסוק בלמצות את חייו?
"מידת האגואיזם היא עניין של מבנה אישיות. יש בספר כמה דמויות אגואיסטיות. הפושע למשל. הוא דמות אהובה כי אנשים אוהבים את מי שאומר לא אכפת לי מאף אחד. זה סוג של עול להתחשב כל הזמן באנשים סביבך. אבל אי אפשר לבנות ככה חברה. כמו הטייקונים שמספרים לעצמם סיפורי כיסוי על זה שבעצם מימוש היכולות שלהם, הם תורמים לכלל - ובסוף מתברר שהם תרמו בעיקר לעצמם".
יכול להיות שהספר מבטא חרדה מתהליך של התמוטטות חברתית בישראל?
"אני עושה הליכות בשדות שבין תל אביב לרמת השרון. אני אוהב ללכת מוקדם בבוקר. זה מקום יפהפה, אבל יש אנשים שבאים לשם עם משאיות ושופכים שם זבל, או עושים מסיבות ומשאירים את הזבל והולכים משם. הם בטוחים שמישהו כבר יפנה את זה. כאילו לא צריך לחשוב על שום דבר ואך אחד, אגואיזם או בורות. הדברים האלה משתקפים בתרבות. כשיש הנהגה פחדנית שלא אומרת אמת ודואגת רק לעצמה - כך גם הציבור מקבל את הערכים האלה וחושב שזה מותר".
אז מה עושים?
"מחכים לרעידת אדמה. לקריסה של הסדר הקיים".
קאהן הוא ילד טבע. גדל במושב בית ינאי. היה משוטט בשדות, מביא הביתה חיות פצועות. "כשנולדתי לפני שישים שנה בקושי היו שם כמה משפחות. החיים שם היו בודדים וחלק ניכר מהזמן היינו מסתובבים כולנו כל החבר'ה בטבע".
מה זה אומר לגדול בבית עם מנטליות דרום-אפריקנית?
"זה אומר שאנחנו ילדים היינו צריכים להתנהג יפה - באיפוק,
עם כמה שפחות הפגנת רגשות מכל סוג שהוא. זה גורם להרגשת בדידות".
כאמור, בתחילת דרכו קאהן למד כלכלה לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה, "זה היה בזמן שלא כל כך ידעתי מה אני רוצה. אחר כך עבדתי ככלכלן במפעל גדול, חזרתי הביתה ביום הראשון של העבודה ואמרתי לעצמי אוקיי, הטעות התגלתה לי במלואה ומיד. זה לא התאים בכלל, העניין ההיררכי הסמכותני של תפקידים בארגון וכן הלאה. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, את הדוקטורט עשיתי בבר-אילן".
הדמות בספר שמכונה אוהב, משתוקקת כל הזמן למצוא מילים. מאין התשוקה שלך למילים?
"אוהב זה דמות של אדם שמנסה לברוא את היכולת שלו לכתוב - לכתוב במובן הסימבולי של ליצור אמצעי קומוניקציה שלא היה קיים קודם. הוא מתעד ומופקד על הזיכרון. הוא משאיר אחריו את גווילי העור המגוללים עם כל תולדות הכפר. והמילה שהוא הכי היה רוצה לדעת לכתוב, זו אהבה. במובן מסוים זה מבטא את החיפוש של כמעט כל אחד אחרי האהבה".
