"אני מצטער, לתינוקת אין דופק"

כשהסטודנטים לקופירייטינג בתילתן - המכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית, שמעו כי פרויקט הגמר שלהם יעסוק בהעלאת המודעות ללידה שקטה, הם היו מופתעים. רובם, כמו חלק גדול מהאוכלוסיה, לא ידעו כלל שלידה שקטה היא שם קוד ללידת עובר מת. המעטים שידעו במה מדובר, מניסיון אישי שלהם או של הקרובים להם, התקשו לחשוב איך להאיר נושא שנהוג להשתיק ולהתעלם ממנו. אבל אז המרצה שלהם, אריאל ירון, שיתף אותם בסיפורו האישי: לפני שש שנים הוא ואשתו יערה חוו לידה שקטה. למרות הזמן שחלף, ושני הילדים שנולדו להם מאז, הטראומה לא התפוגגה.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

"לא ידעתי שתינוק יכול למות ברחם אמו"

כשאריאל ויערה נישאו הפנטזיות על ההריון הראשון רקמו עור וגידים. שלושה חודשים אחר כך הפנטזיה הפכה למציאות. "מבחינתנו זו הייתה ממש התגשמות של כל החלומות", מספרת יערה. הם היו מאושרים לגלות כי מדובר בבת, כפי שקיוו, ואפילו הסכימו על שם. השלבים הראשונים של ההריון עברו נהדר, וגם הבדיקות הראו כי העוברית בריאה ומתפתחת כצפוי.

זמן קצר אחרי שנכנסה לשבוע ה-20 החלו ליערה צירי ברקסטון היקס, המוכרים יותר כצירים מדומים. היא הגיעה לבית החולים ושם הוחלט להשאירה להשגחה למספר ימים. אחרי שהובהר כי הצירים אינם מתפתחים ואינם מקדמים לידה, היא שוחררה לביתה. אך כאשר זמן קצר אחר כך שוב הופיעו הצירים, יערה אושפזה ושוחררה עם הוראה לבוא לביקורת יומיים מאוחר יותר. בשלב הזה כבר הייתה בשבוע 31.

אריאל ירון. רתם את הסטודנטים שלו להעלאת המודעות

"הייתי אמורה להגיע לביקורת, אבל בלילה שלפני פתאום לא הרגשתי את תנועות העוברית", נזכרת יערה. "היא העירה אותי מהשינה", מוסיף אריאל, "וניסינו לגרום לעוברית להתעורר על ידי אכילת משהו מתוק. זה לא עזר. התלבטנו אם ללכת לבית החולים, אבל בגלל שלא היינו ברורים ובטוחים בתחושות שלנו, החלטנו שעדיף לחכות לבוקר, כי ממילא יש לנו תור לבדיקה בבית החולים. הגישה הייתה אופטימית ונאיבית. לא הייתי מודע לסכנות ולא הפלגתי בדמיונות שמשהו נורא יכול לקרות".

-יש היום המון מידע על הריון. קראתם או שמעתם על האפשרות שתאלצו להתמודד עם לידה שקטה?

"לא ידעתי על שום דבר כזה", מפרת יערה. "אחרי בדיקת השקיפות העורפית, שהייתה מצוינת, אמר לנו הרופא שעכשיו עברנו שלב קריטי קשה. חשבתי שכל הסכנות להריון מתרחשות בשליש הראשון. ממש לא ידעתי שתינוק יכול למות ברחם אמו".

"תוציאו אותה ממני ותעשו החייאה"

בבוקר נסעו בני הזוג ירון לבית החולים. בדרך הרעידות של הרכב גרמו ליערה להאמין כי היא חשה בתנועות. "לא הייתה תחושה שאנחנו הולכים לקראת אסון", מבהיר אריאל ומוסיף: "התבדינו".

יערה ירון עם ילדיה שנולדו לאחר מכן. "אין לה קבר, אבל אנחנו לא מטאטאים ועוברים הלאה"

כשהגיעו בני הזוג לבית החולים חוברה יערה למוניטור, בעוד אריאל ממתין לה בחוץ.

האחות שבדקה אותה לא מצאה דופק. גם כשהגיעו אחות נוספת ורופא, עדיין אריאל ויערה לא הבינו את המשמעות. רק כשרופא נוסף הגיע ואריאל התבקש להיכנס לחדר, נדלקה ליערה נורה אדומה. הם הועברו לחדר פרטי, ולאחר בדיקת מוניטור נוספת, אמר להם הרופא: "אני מצטער, לתינוקת אין דופק".

"ההבנה עדיין לא חילחלה אליי", מתארת יערה את הרגע ההוא. "אני זוכרת שאפילו שאלתי אותו מה זה אומר. מבחינתי אפשר היה לעשות הכל. אמרתי להם 'תכניסו אותי מהר לחדר ניתוח, תוציאו אותה ממני ותעשו החייאה'".

"כשיערה שאלה מה זה אומר והאם התינוקת מתה, הרופא אמר שכן, והחיים השתנו באותו רגע", משחזר אריאל את שעבר עליו באותם רגעים קשים. "אני זוכר כעס ותסכול. זוכר את עצמי מכה בקיר. הייתי די בהלם ורק התחלתי להבין".

"פחדנו להחזיק אותה ולהיפרד"

בעוד בני הזוג מעכלים את הבשורה הקשה, החל הצוות הרפואי להסביר את הצפוי להם. יערה התחלחלה כשנאמר לה שעליה לעבור לידה מלאה, אך הבינה כשהוסבר לה שלטובתה ומתוך מחשבה על העתיד עדיף שלא להוציא את העוברית בניתוח קיסרי. בינתיים החדר התמלא ברופאים בכירים ובעובדת סוציאלית, שנתנה לבני הזוג ההמומים חומר לקריאה אודות הלידה השקטה. היה עליהם לקבל החלטה מיידית האם ברצונם לראות את התינוקת לאחר הלידה או להימנע מכך, וכן להחליט האם ברצונם לדאוג לסידורי הקבורה או להשאיר זאת באחריות בית החולים.

עבודה של הסטודנטית שני רגב. נושא טעון ורגיש

-איך חשתם עם כל המידע שהומטר עליכם ברגע כל כך קשה?

"ברגע הזה אתה רק מתחיל לעכל שאתה נמצא בסרט רע, וכבר שואלים אם אתה רוצה לראות את התינוק או לקבור", מסביר אריאל את שעבר עליהם. "חייבים לתת תשובה מהירה ולחתום על ההחלטה. למעשה מעמתים אותך עם המציאות שעד עכשיו היה לך תינוק בבטן ומעכשיו מת לך ילד. זה מאוד קשה. אני לא יודע איך אנשי מקצוע יכולים לעשות את זה קל יותר. הם עשו מה שהם צריכים לעשות, אבל עבורנו זה היה מאוד קשה. הייתה גם הרבה טופסולוגיה, שלא קשורה בכלל למקום שבו אתה נמצא".

-מה החלטתם?

"אני הייתי שלילית לגבי הכל באותו רגע", משתפת יערה. "האינטואיציה שלי אמרה

שאני לא רוצה לראות אותה ולא לדאוג לקבורה. זו לא הייתה החלטה מושכלת, ואני מתחרטת על כך גם עכשיו. הצוות המליץ לנו לקחת אותה לידיים, אבל היינו נחושים לא לראות אותה. זו הייתה החלטה שנבעה מתוך פחד. פחדתי להחזיק אותה".

לאחר קבלת ההחלטות, יערה החלה לקבל זירוז במטרה להתחיל את תהליך הלידה. אבל הקצב היה איטי מאוד, כיוון שבלידה שקטה אין עובר שמשתף פעולה. במשך יומיים המתינו יערה ואריאל שהלידה תתקדם, כשלאורך כל השעות הללו הם ביחד בתוך חדר לידה ושומעים סביבם לידות שמסתיימות באושר, בעוד הם כבר שרויים באבל עמוק.

בתום הלידה הועברה יערה למחלקת נשים, וחתמה על טפסים המאפשרים לה להשתחרר הביתה מוקדם ככל האפשר. למחרת כבר הייתה בבית בחופשת לידה, כיוון שגם לידת עובר מת, החל משבוע 26, מזכה את היולדת בחופשת לידה.

"הסתגרתי בבית באותה תקופה", היא מתארת. "הייתי בדכאון קשה. פחדתי לראות אנשים. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם העולם בחוץ, לא עם מבטים ולא עם הערות או אמירות".

-אריאל, איך התקופה הזו עברה עליך. הרי אתה נאלצת לחזור מיד לשגרה

"אני הייתי צריך להיות המסביר, זה שצריך לתת תשובות לאנשים. אנחנו חיים בקהילה מאוד קרובה וכולם ידעו על ההריון. הציבור רוצה לעזור ולתמוך, אבל הם לא יודעים איך. אמירות כמו 'תהיו חזקים', 'לא נורא, אתם עוד צעירים' או 'יהיו לכם עוד ילדים', פשוט בלתי אפשרי לשמוע, למרות שאני יודע שזה בא ממקומות טובים. גם המשפחה הקרובה לא ידעה איך לעזור. גילינו שהיחידים שיכולים להבין הם אנשים שעברו חוויה דומה. יערה התחילה להשתתף בפורומים וקבוצות תמיכה וזה מאוד עזר להשתקם ולהמשיך בחיים".

"הקושי העיקרי הוא לקבל לגיטימציה לאבל שהחברה לא מכירה בו", מוסיפה יערה. "אנחנו הרגשנו שאיבדנו ילדה. מבחינתנו הבת הבכורה שלנו מתה, וזה לא מוכר כך בחברה. הדת היהודית בכלל אוסרת על התאבלות על עובר או תינוק עד גיל שלושה שבועות. אנחנו לא יכולנו להניח לזה. הבת שלנו קיבלה את השם שהיה מיועד לה, כליל. ביום השנה נטענו את עץ כליל החורש לזכרה והנחנו ליד זה אבן עם שמה וזו פינת זכרון. אין לה קבר, אבל אנחנו לא מטאטאים ועוברים הלאה".

"כן. יש לי קרישיות יתר. זו בעיה שמאוד קל לטפל בה, ובגלל סיבות תקציביות לא עורכים אותה לפני ההריון. אם היו בודקים זה יכול היה למנוע את המקרה שלי ועוד רבים אחרים".

היום יש לבני הזוג ירון שני ילדים, בן חמש ובת שלוש. ההריונות, כצפוי, לא היו פשוטים. בגלל בעיית קרישיות היתר, קיבלה יערה לאורך כל ההריון זריקות קלקסן. בנוסף, הם שכרו מוניטור ביתי ובכל פעם שחשו חרדה או ספק השתמשו בו כדי לוודא שלעובר עדיין יש דופק. יערה היתה במעקב צמוד במרפאת הריון בסיכון גבוה, ובנוסף הלכה לרופא פרטי.

"לפחות פעם בשבוע הייתי בביקורת", היא מחייכת. "בלידה של הבן שלי הייתי בהלם כשהביאו לי אותו לידיים. קשה היה לי להבין שהתינוק הצורח הזה הוא שלי".

הסיפור של יערה ואריאל לא נדיר כפי שאפשר לחשוב. מתברר כי אחת לשמונה מאות לידות היא לידה שקטה של עובר מת. ועדיין, הנושא מודחק ומושתק וכמעט שאינו ידוע בציבור הרחב.

כאיש פרסום ומרצה לקופירייטינג, החליט אריאל לקחת על עצמו את המשימה להעלות את

המודעות ללידה שקטה לסדר היום הציבורי ובחר את הנושא לפרוייקט הגמר של הסטודנטים שלו לפרסום. "כשהרעיון עלה אצלי שאלתי את יערה אם זה נראה לה, והיא אמרה שזה רעיון מצוין", הוא מספר. "התלבטתי אם זה נכון לחשוף אתת עצמי כך כלפי התלמידים שלי, אבל הרגשתי שזה גדול וחשוב ממני. במכללה אמרו לי שסומכים עליי ונתנו לי גיבוי מלא לנושא. הבעיה שאנחנו נתקלים בהמון חוסר מודעות. קוראים בטעות הפלה גם ללידת עובר מת".

-כיצד התמודדו התלמידים עם הנושא?

"היה להם קשה עם הפרוייקט. זה נושא טעון ורגיש. כמובן שנחשפתי בפניהם והבאתי את התובנות שלי. ההתמודדות לא הייתה קלה. התברר שחלק מהתלמידים קשורים לנושא: יש לי תלמידה שעברה את זה בעצמה, אחרת סיפרה שאחיה וגיסתה עברו לידה שקטה. כבר בכיתה ראינו שאנשים מזדהים ומספרים סיפור משלהם. התוצאות היו מצויינות גם מבחינה פרסומית וגם מבחינת השגת המטרה. חלק מהסטודנטים הפנו את הפרוייקט שלהם לרופאים ולצוות המטפל, חלק עסקו בהעלאת המודעות לציבור הרחב, וחלק התייחסו לזוגות שלא יודעים כיצד להתמודד. בסופו של דבר אני חש סיפוק גדול. אם אני יכול לעזור, במסגרת היכולות שלי, לתת חשיפה ובמה לנושא, אז אני את שלי עשיתי".

התערוכה תוצג ב"תילתן-המכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית" קמפוס הנמל ,רחוב העצמאות 65, חיפה עד לתאריך 31.08.14