"פרז הצעיר": אגרוף לפנים, והוא לא כואב
סיפורו האישי של המתאגרף היהודי תוניסאי ויקטור "יאנג" פרז שנספה באושוויץ הוא נקודת פתיחה מבטיחה לתסריט מעניין ומקורי. אבל הסרט הצרפתי "פרז הצעיר" נגרר אל קלישאות סרטי השואה ומותיר את הצופים ללא כל תגובה רגשית מול הטרגדיה של הגיבור ושל יהודי צפון אפריקה באותם ימים
"פרז הצעיר" ("Victor 'Young' Perez") מביא את סיפורו האמיתי של ויקטור "יאנג" פרז, מתאגרף יהודי ממוצא תוניסאי שהפך לאלוף העולם במשקל זבוב ונספה בשואה. אלא שהסרט, למרבה הצער, לא מצליח לעורר עניין מיוחד, בראש ובראשונה משום שגיבורו מעוצב באופן בנאלי להחריד. ישנה קהות מסוימת בצירוף המילים "עוד סרט שואה", אבל זה בדיוק המקרה כאן.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "פרז הצעיר"
כוונותיו של הסרט, שביים הצרפתי ז'אק אואניש וזוהי עבודתו הקולנועית הראשונה, היו ללא ספק טובות. ואולם כל טיפול קולנועי בשואת היהודים באירופה עלול למעוד אל מדמנות הקיטש והמלודרמה הזולה, וזה אמנם מה שקורה פה - במיוחד בסצינות, בפתיחה ובסיום, המתרחשות באושוויץ.
הסרט נפתח במחנה ההשמדה, כאשר פרז, אלוף עולם לשעבר (מגלם אותו ברהים אסלום, בעצמו מתאגרף זוכה מדליית זהב אולימפית מסידני 2000), נתבע על ידי מפקד המחנה הסדיסט (ברוס פיין) להיאבק באחד הסוהרים, למטרות שעשוע. מכאן עוברת העלילה אל שלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת, לתוניסיה. שם מצליח פרז הצעיר להרשים אמרגן קרבות אגרוף צרפתי, המזמין אותו ואת אחיו הבכור בנז'מן (סטיב סוויסה), בעצמו מתאגרף ההופך למאמנו, לפריז.
פרז נהיה אלוף העולם בשנת 1931, אחרי שהוא מביס את הצ'מפיון האמריקאי, פרנקי ג'נארו. הוא גם מתאהב בשחקנית צרפתייהיפהפייה בשם מיריי באלין (איזבל אורסיני). היא עתידה להפוך בהמשך לכוכבת של הקולנוע הצרפתי שלפני המלחמה בעקבות הופעתה ב"פפה לה מוקו" (1936) בכיכובו של ז'אן גאבן, ומוצגת בסרט כ"פאם פאטאל" שמביאה לנפילתו של פרז.
מוצאו ויהדותו של פרז הופכים אותו לאאוטסיידר בצרפת, עד לרגע שבו הוא זוכה באליפות העולם. אבל הסרט אינו נדרש לסוגיה הזו בצורה מעניינת במיוחד. אגב כך, מוגבלותו של אסלום כשחקן מורגשת לכל האורך, בעיקר באותן סצינות שבהן הוא נדרש ליכולת הבעה דרמטית ורגשית. התוצאה אינה אלא מלודרמה שגרתית המתארת את "עלייתו ונפילתו", מבלי שהצופה יחוש, ולו לרגע, מעורב.
קשה שלא להיזכר במהלך הצפייה בסרט ב"ניצחון הרוח" (1989), שבו גילם ווילם דפו את דמותו של מתאגרף יהודי אחר, הסלוניקאי שלמה ארוך, שבזמן שהותו באושוויץ אולץ אף הוא בידי קציני האס.אס להתגושש מול אסירים אחרים על מנת להבטיח את הישרדותו.
ואולם בעוד הסרט ההוא, חלש ככל שהיה, ביקש לגולל סיפור דידקטי בדבר ניצחונה של הרוח האנושית, "פרז הצעיר" מתקשה להחליט לשם מה נעשה.
סרטים שהשואה משמשת להם רקע אינם יכולים - נכון יותר: אסור להם - להיות סתם "עוד סרט". היבטים כמו אמירה, משמעות ואסתטיקה הופכים בעלי חשיבות יתרה בסרטים מעין אלה. העובדה ש"פרז הצעיר" מבוסס על סיפור אמיתי (או לפחות נוצר בהשראתו) איננה מספיקה. התסריט (שנכתב בידי אואניש והישראלי יוני דרמון) מביא פרקים מרכזיים בקורותיו של פרז, והופך את השואה ללא יותר מאשר אקורד סיום נורא להם.
זהו סרט חלול למדי, שקטעיו המתרחשים באושוויץ מזכירים בעיקר פנטזיית אימה זולה (והצילום בגווני אפור-כחלחל אינו עושה עמם חסד). המפקד הסדיסט נראה בעיקר כקריקטורה של נאצי, וסצינת האגרוף בזירה המאולתרת במחנה - זו שאמורה להיות שיאו של הסרט - אינה אלא קיטש מוחלט. לזכותו של "פרז הצעיר" ייאמר, שזוהי אחת הפעמים הבודדות בהן נדרש הקולנוע העלילתי לעניין רציחתם בשואה של יהודי צפון אפריקה. חבל, על כן, שכל מה שהוא מותיר אחריו היא תחושה של סתמיות.
