איזה צירוף מקרים, בדיוק פענחנו עוד רצח
ההחלטה להתיר לפרסום פרטים על רצח שלי דדון ועל רצח מוחמד אבו חדיר בתזמון שבו נעשה הדבר היא החלטה יחצ"נית. זו לא הפעם הראשונה שבה כוחות הביטחון עושים מניפולציה כזאת. כולנו ניצבים בתסריט שלהם
עוד בחדשות:
- נתניהו לשרים: "אתם מנצלים את המצב"; ליברמן: "אתה האחרון שיכול לדבר"
- הלך לעולמו אבי החייל החטוף בני אברהם
אגב, טרם נחשפו האחראים להכאתו הברוטלית של בן דודו של הקורבן, טארק אבו חדיר, כפי שראה כל העולם בסרטון אך אתמול. אבל אם האמנתם אתמול לגרסה הרשמית הראשונה, הרי ש"הסרט נערך במגמתיות".
אין קשר ישיר בין שני מקרי הרצח. אין קשר ישיר בין הרצח למכות. שוטרי מג"ב המכים מן הסתם לא טרחו לברר את זהותו של המוכה לפני שהתחילו: ערבי, לא חמוש וחלש בתוך מהומה גדולה? מספיק. וזה כנראה גם היה מספיק לשני מקרי הרצח, כמו גם לרצח שלושת הנערים: יהודי? מספיק. ערבי? גם כן מספיק. לפחות לקטלוג הארוך והמדמם של פשעי שנאה משני הצדדים.
מניפולציה של המציאות
זו לא הפעם הראשונה שהאחראים על ביטחוננו, בעבר כמו גם בעת הזאת, נחשפים ביכולת שלהם ליצור מניפולציה במציאות, שלא לומר שקר מתועב. צאו וראו מה אירע מאז ששמענו בחרדה ידיעות על חטיפתם של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל. למין הרגע הראשון התגייס צבא קטן של צנזורים שעסק במניעת הגישה של אזרחי המדינה – כמו גם של הפלסטינים – לאמת: לא ידענו ברגע הנכון כי סביר מאוד להניח שהשלושה לא בחיים, ועל יסוד הטשטוש המכוון הזה התאפשר גם מבצע חסר תקדים נגד מי שלא היו החוטפים וגם החזקתה של מדינה שלמה בהיסטריה תקשורתית, שלפיה החיפושים היו אמורים להניב נערים חיים ולא גוויות.
כעוצמת ההיסטריה, עוצמת הקריאות לנקמה. והביצוע. דווקא בתקופה שמתאפיינת במיעוט יחסי של פיגועים – אף אחד לא משלה את עצמו שניתן למנוע אותם לגמרי, אפילו לא נפתלי בנט – ביצעו יהודים את פשע השנאה הנורא מכול, וכנאצים בשעתם שרפו ערבי למוות רק בגלל שהוא ערבי. "ככה מתנהגים גם הערבים" הוא לא טיעון מוסרי שיכול להצדיק שום רצח, כי רצח הוא רצח הוא רצח וכולם נתעבים, באשר כולנו נולדנו בצלם אלוהים. גם הנערים, גם הנער. מי שטרם הבין זאת, ראוי שיעיין שוב בהודעתה של משפחת פרנקל לתקשורת כשנמצאה גופתו של מוחמד אבו חדיר. או בתנ"ך.
שירותי הביטחון לא עמדו כמובן מאחורי פשע הנקמה, אבל כן אחראים להיסטריה ולעוצמת התקווה כי הנערים יימצאו בחיים, בעוד הם יודעים היטב שזה לא יקרה ושיש להתייחס אל האירוע המחריד כאל עוד פיגוע שמבצעיו טרם נתפסו. כך התייחסו, כשרצו, לאירוע שבו נמצאה גופתה של שלי דדון: הנמיכו להבות, הרגיעו את השטח והמשיכו לחפש בשקט עד שמצאו. ושתקו.
לעומת זאת, בחרו לשתוק זמן רב מדי אחרי שנמצאה גופתו של אבו חדיר, כשכבר היה ידוע להם מהיכרות קודמת עם יותר מדי אירועים דומים, ולא חשוב מי הקורבן, שאין מדובר בשיטות עבודה של "כבוד המשפחה". עם זאת, בחרו לשחרר רמזים שלפיהם לא ידוע, לא ברור, ולא צריך להודיע כעת – מה שליבה, ובצדק, את האש הפלסטינית.
נסתפק בתיקו
פרסום במקביל של שני הפענוחים יוצר סיטואציה בלתי מתקבלת על הדעת של תיקו. אבל אנחנו הרי משחקים כאן על החיים שלנו, ואסור שייווצר מצב של נקמות ונקמות שכנגד, הבערת השטח במגזר הערבי במקביל למתן רעיונות חדשים ואפלים לכל קיצוני יהודי מאלה שכבר שנים ארוכות צועקים "מוות לערבים" ונדמה להם שהגיע הזמן לממש.
הפרסום הזה, מופרך ומסוכן, מצטרף לשורה של החלטות אומללות אחרות בדרך שבה מגיע מידע מן השירותים אל הציבור. המשטרה פעלה כשורה כשקיבלה את קריאת המצוקה ולא יכלה להבין מה אמרו שם? זו הייתה ההודעה הראשונה לציבור, להזכירכם: אחריה כבר עפו ראשים.
המפכ"ל עושה ככל יכולתו לשוב ארצה ונמצא בכנס חשוב בניו יורק? גם זו הייתה ההודעה הראשונה, שאחריה התברר כי הכנס בכלל היה בסן פרנסיסקו ובניו יורק היו דברים אחרים (כמו מפגש - אקראי או לא - עם אבי בניהו ועורך דינו, חשוד בפלילים והסנגור שלו). אף מילה של שר המשטרה על ההסתרה, ועל הקשר לדברים שבהם מאכילים אותנו כעת. אף מילה של ראש הממשלה על השר שמגן על המפכ"ל.
וכן, הסרט נערך. אבל לא סרט המכות. אלא סרט הזוועות של חיינו שנערך באורח ברוטלי על ידי האחראים לשלומנו, וכולנו כאחד, משוכני הממ"ד בדרום ועד לטרמפיסט הבא במזרח, ממוכי מלחמת לבנון השנייה בצפון ועד לפלסטינים במטווח הברווזים הבא - כולנו סטטיסטים. וכולנו זקוקים לאמת, לא לעוד שקר שמתפוצץ לנו בפנים.
לפנייה לכתב/ת 
