בת 12 משדרות לרה"מ: "תנו לחיות בשקט"
זוהר זוביב, תלמידה משדרות, שיגרה מכתב לראש הממשלה ולשרים בכירים על החיים בצל אימת הרקטות. היא מקווה שמישהו יקשיב לה
"שמעתם פעם בסיפורי אימה מפחידים על חבורת רעים שרוצים להרוג חפים מפשע? שמבהילים ילדים, רוצחים בלי שום תקנה, גורמים ללילות בלי שינה, גורמים לספר על החיים שלך? אז זהו, שזה לא סיפור אימה. זו המציאות שלנו כאן", כך פותחת את מכתבה זוהר זוביב (12), תושבת שדרות, מכתב ששיגרה אתמול (א') לבכירים ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
זוהר, הלומדת בבית הספר האזורי שער הנגב, הוסיפה וכתבה במכתב, שאותו הפנתה גם לשר החוץ אביגדור ליברמן, לשר הפנים גדעון סער ולשר החינוך שי פירון: "אם עוד לא הבנתם, אני גרה בדרום, בשדרות, העיר המופלאה שכולם מכירים אותה כשדה קרב ולא כבית חם ומשפחה אחת אוהבת ועיר שיצאו והתפתחו ממנה עשרות כישרונות. אני מאמינה שמי שקורא את זה מזועזע עכשיו, אבל זאת השגרה שלנו".
זוהר מספרת על רגעי האימה: "אלפי קסאמים נפלו בשדרות בעשור האחרון, קסאמים שפגעו ברכוש, בבתים, והכי גרוע - הרגו אנשים!!! והמספר לא קטן. שמעתם פעם על תושבים של עיר מסוימת שצריכים לנסוע לערים סמוכות כדי ליהנות מכמה שעות בבריכה? זאת הייתה השגרה עד לפני כמה ימים, הבריכה בשדרות הייתה סגורה במשך כמה שנים, ורק לפני כשבועיים פתחו אותה. אבל ההורים שלי לא מרשים ללכת בגלל המצב".
היא מספרת גם על הטראומה הפרטית שלה: "אני מאמינה שרובכם לא חוויתם צבע אדום או נפילת קסאם בבית. אז אני כן. הייתי אז בת שמונה בערך והייתי עם סבתי ששמרה עליי בחופש, והתנהגנו כמו בכל יום רגיל, רק שאז נשמעה האזעקה. לא היה לנו ממ"ד, והיינו צריכים להתחבא מאחורי קיר. אחרי כמה שניות נשמע בום חזק שגרם לי לסיוטים במשך כמה חודשים. אחרי כמה דקות הגיעו משטרות ואמבולנס. כשהסתכלתי על הבית ראיתי חלונות מנופצים, והגינה הייתה הפוכה לגמרי מההדף!!".
על אף גילה הצעיר זוהר מבינה היטב שיש נזק חמור יותר מהנזק שנגרם לבתים: "הנזק הכי גרוע זה הנזק הנפשי. ה'נזק' הזה טמון בכל ילד, ילדה, נער, נערה, איש ואישה. הוא טמון בכל אחד ואחד מאיתנו, תושבי הדרום".
את מכתבה היא מסיימת בבקשה פשוטה לכאורה: "ואחרי כל פריקת המחשבות והרגשות יש לי בקשה אחת לא מוגזמת כל-כך, בקשה לא רק שלי, אלא של כל תושבי הדרום: תנו לנו לחיות בשקט".
בשיחה עם ynet אמרה זוהר: "האמת היא שהמכתב הזה מבטא לא רק את התחושות שלי מהימים האחרונים, אלא את התחושות של כל החברות שלי. חשבנו יחד, כולנו, שצריך לעשות מעשה, לכתוב למנהיגים. יחד החלטנו שאני אשב לכתוב בשם כולם. בינתיים אנחנו מקבלות תגובות מדהימות מכולם. אני מקווה שזה יגיע לעיניים הנכונות".
לפנייה לכתב/ת 
