ג'ק ווייט הוא הדבר הכי חם שלא מגיע לארץ
הוא טינף על אדל ולנה דל ריי, יש לו חשבון פתוח עם הבלאק קיז שלטענתו מעתיקים ממנו, ואפילו על בת זוגו שפעם תופפה איתו, היו לו כמה משפטי נאצה - אבל עדיין, ג'ק ווייט הוא יוצר הרוק הכי חשוב של העת האחרונה. זה לא רק בגלל המוזיקה שלו, אתם פשוט צריכים לראות אותו מופיע
כל העולם מדבר על ג'ק ווייט. זאת אומרת כולם פרט לישראל, כן? כי בארצנו הקטנה ורבת המדון, ממתינים לניל יאנג, אוהבים את מיק ג'אגר, עורגים לפרל ג'אם, מנהלים יחסי אהבה-שנאה עם רוג'ר ווטרס ומאווררים את החדר הקבוע של מייק פאתון ומארק לאנגן. מדי פעם תעלה הידיעה התקופתית אודות הגעתו המסתמנת של ברוס ספרינגסטין.
באזורים מתקדמים יותר, עולם המוזיקה מדבר כבר לא מעט זמן על האיש הרלוונטי והחשוב ביותר ברוק הגיטרות היום. האבולוציה של גיבור הגיטרה היא דבר ארוך, פתלתל וחשוב מכל - עדיין מתהווה. מודל שמתעצב בכל זמן על פי טרנדים, טכנולוגיה, גיבורי התקופה המתכתבים עמו ותהליכים חברתיים. ואם יש בימינו גיבור גיטרה אמיתי, אחד שמגדיר במדויק כיצד נראה ונשמע אמן רוק, וכנגזרת - גם קלישאה שלו, דמות ששינתה את גבולות עולם הדיסטורשן תוך הבנה של ההיסטוריה העשירה שלו, ויישומה לכדי דבר חדש, כנראהשזה ג'ק ווייט. מפתיע, נכון?
ובכן, לא ממש. אם הייתם מרכיבים פסטיבל פנטזיה מאמני גל הרוק-ריבייבל שאפיין את תחילת שנות האלפיים, סביר להניח שלצד הדליינרים כמו הסטרוקס או הקילרז, לא הייתם יכולים לחשוב על מופע מתאים יותר לסגור את הערב האחרון של האירוע מאשר וויט ושותפתו דאז ל-White Stripes. האנשים שהביאו לכם את "אלפנט" ואת להיט הפנתיאון הגלגלצי "Seven Nation Army" נחשבים לחוד החנית של אותו גל, וג'ק ווייט - על שלל עיסוקיו (ניצוח על הלייבל העצמאי "Third Man Records", מערכת יחסים עם השחקנית רנה זלווגר, נישואים לדוגמנית, השתתפות בסרטים, חברות עם קונאן אוברייאן, גירושים אכזריים מדוגמנית, הפקת אלבומים לאינסיין קלאון פוסי ואפילו לטום ג'ונס) כבר מזמן נספר בליגה של אמנים כל יכולים ונכונים אוניברסלית, מזן מייק פאתון, טרנט רזנור או דייב גרוהל.
אלא שמאז שפירק את הווייט סטרייפס ב-2011 והתמסר לשלל הפרויקטים השונים שלו, מהרקונטרוז והדד וות'ר שהוקמו עוד טרם פירוק להקת האם, דרך "Rome" הפרויקט המשותף עם דניאל לופי ונורה ג'ונס, ועד "Blunderbuss", אלבום הסולו המוצלח שלו מ-2012, אפשר היה לחשוד שהאיש שהמציא את הרוקנר'ול מחדש באמצעות ריף פשוט ומדבק אחד, קצת הוריד פרופיל. עד לאחרונה, עת החל ווייט להכנס בכוח בשותפים לשעבר, קולגות ואושיות מז'אנרים אחרים, שחרר הצהרות בומבסטיות אודות יחסיו עם הקהל, ומעל לכל - סיפק את הופעת הרוק הטובה ביותר בעולם כרגע, נקודה. הצהרה בומבסטית, נכון, אך כזו שמקבלת משנה תוקף לאחר צפייה בהופעה שלו בפסטיבל גלסטונברי האחרון.
ללחוץ פליי ולהתמוגג. תצוגת כוח מרשימה בפסטיבל גלסטונברי 2014
אולי זה הכל חלק מתעלול יח"צני לקידום אלבומו החדש "Lazaretto", או שינוי ברוח התקופה שמחפשת נואשות אחר הנביא הבא של הרוק. עם ג'ייק באג' הסליחה, אבל קשה להאמין שנשיאת שאריות הפאסון של עולם הרוק מתאים לכתפיו הגרומות של ילדון בן 20, שפרט להיותו כותב שירים לא רע, לא נושא עמו מטען או בשורה. גם הבלאק קיז הגיעו עם אלבומם האחרון למחוזות הבעייתיים שבהם נתקעו הרכבים מזן קינגז אוף לאון - קרי: פלירטוט כבד עם המיינסטרים, שימוש ביצירתם בכל פרסומת או פרומו, ואיבוד הקהל הראשוני שיצר את ההייפ סביבם.
נושא המפתחות השחורים רגיש במיוחד עבור ג'ק ווייט, שמנהל מולם מלחמת הכפשות קשה, שמקורה בחלופת מיילים בינם אשר חשפה כי האחרון חש שהצמד רוכב על גלי ההצלחה שלו ושל להקתו המיתולוגית. בראיון שהעניק בחודש מאי למגזין הרולינג סטון התייחס ווייט לצמד דן אורבך ופטריק קארני כלא יותר מצמד חקיינים נטול השראה או מקוריות. "יש את הילדים האלה בבית הספר שמתלבשים כמו כל האחרים, בגלל שהם לא יודעים איך להתלבש בעצמם, ויש גם מוזיקאים כאלה", אמר, "אני שומע פרסומות בטלוויזיה שפס הקול שלהן גונב את הסאונד שלי, עד השלב שבו אני חושב שמדובר בשירים שלי. חצי מהזמן, מדובר בבלאק קיז". חייבים להודות שיש משהו בדבריו.
הבלאק קיז. צמד חקיינים?
זה לא נגמר שם: ווייט הצליח להסתבך באמירותיו גם עם מוזיקאיות אחרות. "יש אנשים שישמעו את מה שאני אומר ויגידו 'ג'ק וויט חושב שהוא האדם הראשון שניגן בלוז', אבל העובדה היא שיש מוזיקאים שפותחים שוק לסגנון מסוים", אמר באותו ראיון. "איימי וויינהאוס - האם היא המציאה את הסול? לא. אבל היא הביאה משהו חדש ומרענן כחבילה שלמה, ואתה רואה את כל הזמרות שקמו בעקבותיה, כמו דאפי ולנה דל ריי... אדל מוכרת 20 מיליון אלבומים? זה בחיים לא היה קורה אם איימי וויינהאוס היתה נשארת בחיים. הווייט סטרייפס עשו את אותו הדבר, ובהיעדרנו אנשים מחפשים מישהו שימלא את החלל".
סערה נוספת שעורר נעה סביב דברים שאמר לאחרונה על מג ווייט, בת זוג וחברת להקה לשעבר. "היא אדם שלא ייתן לי כיף גם אם אני מבקיע טאצ'דאון. היא היתה מסתכלת עלי וחושבת 'הו, ביג דיל, אז הוא עשה את זה, אז מה?' כל רגע בחיי הווייט סטרייפס היה כזה. היינו עובדים באולפן על משהו מדהים, ואני הייתי אומר 'לעזאזל, כרגע פרצנו כאן דרך לעולם חדש!' ומג היתה יושבת בשקט. אני זוכר שרינגו סטאר אמר שהוא תמיד ריחם על אלביס, כי בתוך הביטלס הם לפחות יכלו לדבר אחד עם השני על מה שהם עושים. ואני חשבתי לעצמי 'שיט, נסה להיות בצמד שבו הצד השני לא מדבר!".
אדל. מזלה שאיימי מתה
בהמשך פרסם ווייט מכתב התנצלות ארוך באתרו הרשמי, בו כתב בין היתר "מג היא נוכחות נשית חזקה מאוד ברוקנ'רול, ולא התכוונתי לקטול אותה, רק להסביר כמה קשה היה עבורנו לתקשר בשל מבני האישיות השונים שלנו". באשר לבנות הפופ-סול המושמצות אמר "אני מוצא השראה בקולות נשיים חזקים וחיוביים ובזמרות מצליחות בכל תקופה במיינסטרים , ועל כך אני מודה להן". באשר לבלאק קיז, ובכן, ההסבר המפורט כלל איחולים להתעשרות של חברת התקליטים של הצמד, וצבירת "כל ההצלחה שהם יכולים לצבור".
ועוד היו שם ביקורת על מעריצים שאוחזים בסמארטפונים בהופעות ("אנשים כבר לא יכולים למחוא כפיים בהופעות, כי יש להם את מכשיר ההודעות המזויין הזה ביד, וכנראה גם משקה!"), הופעה סודית בלונדון שכולה הומאז' לבתי חולים וחלוקת בקבוקי וויסקי קטנים לקהל - וגם התעלמות משעת עוצר וסירוב לרדת מהבמה בהופעה בדבלין גם לאחר שהאורות הוחשכו עליו. לא רע עבור תקופה של לא יותר מחודשיים.
לא יורד מהבמה בדבלין
אבל מעבר לתחזוק תדמית הילד הפרוע של הרוק, המוזיקה של ג'ק ווייט והאטיטיוד שלו הם שהפכו את הבחור ליוצר החשוב בז'אנר היום. שילוב מדויק של תדמית נכונה ויכולות הופעה נדירות. סיבוב הופעות הקיץ של ווייט שילב בין שירים מכל הקריירה המוזיקלית שלו, לצד הומאז'ים לאגדות שסללו את דרכו - דוגמת לד זפלין ומטאליקה, מוזיקאי הפולק לדבלי, בק והסטוג'ס, כמו גם קאברים לגיבורי היפ הופ כמו ג'יי זי' וקניה ווסט. קצת מאותו עולם מוזיקלי חילחל גם לאלבומו האחרון, שמשלב נכון בין אלמנטים של בלוז, גאראז' בהגשת ראפ.
ג'ק ווייט הוא הפנים העדכניות של עולם הרוק, והאיש שחתום על שליפת הבלוז מביצת הכבדות וחוסר הרלוונטיות בה שקע, בערך מאז שהסטונס איבדו בו עניין. הופעה שלו היא חוויה שכל חובב רוק חייב לעצמו - לא מעט גם בשל הכנרית ליליאן מיי, שחולקת איתו פלירטוט מוזיקלי אגרסיבי על הבמה. אולי זה הזמן עבור מפיקים ישראליים להרים את הכפפה ולנסות להביא את פלא הגיטרה הזה לישראל. אתם יודעים, לפני שהוא מתיישן, מזדקן, נעלם, מתקמבק והופך לנוסטלגיה. מאלו יש לנו מספיק.
