רוצה להרגיש חופשייה? תפסיקי לְרַצּוֹת את כולם
לא מעט מאיתנו משכנעות את עצמן שהן לא חשובות, ומסתפקות במקום האחרון בסדר העדיפויות. במקום להסתיר את הרגשות כדי שלאחרים יהיה נעים יותר - זה הזמן לגלות את עצמך האמיתית ולעמוד על שלך. איך עושים זאת? כתבה נוספת בסדרה שמעניקה כלים לחיים טובים יותר
תפסיקי לְרַצּוֹת את כולם. תפסיקי להעניק מעצמך ללא תמורה. תפסיקי להציב את עצמך אחרונה, לשכנע את עצמך שאת לא חשובה. תפסיקי להתחנף אליה, להתרפס בפניו. תפסיקי להיות נחמדה כשרע לך, שמחה כשעצוב לך. תפסיקי להעמיד פנים. זה לא עוזר, זה לא עובד. די, מספיק. עד כאן.
מהכתבות הקודמות בסדרה:
- מפחדים מהחופש? כך תהיו משפחה מאושרת
- ביקורת בונה? איך להעיר לאחרים בלי להעליב
- אושר מתחיל באהבה עצמית. איך עושים זאת?
ריצוי הוא התנהגות נרכשת. איש מאיתנו לא נולד ילד מרצה, גם לא את. להפך, אני בטוח שההורים שלך, כמו כל זוג הורים אחר, השתדלו מאוד לרצות אותך כשהיית קטנה. הם חיפשו מה ישקיט את הבכי שלך, ביקשו לחלץ ממך חיוך ממיס. ואת לעומתם היית אותנטית, פשוט מי שאת. כשכאב לך בכית, כשהיית מתוסכלת צרחת, וכשרעב תקף אותך דרשת לקבל אוכל. והם נתנו לך כל מה שרצית. רק שתהיי מרוצה, רק שיהיה שקט.
הפחד שיתק אותך
אז מה השתבש? איך הפכת מילדה חזקה ותובענית לאישה שנוהגת לוותר על עצמה? לאישה שמתקשה לומר לא? לאישה שמסתתרת מאחורי חיוכים לא אמיתיים?
ברגע מסוים התחלת לפחוד. אולי אחרי שאבא כעס ואיים עלייך, או כשאמא התאכזבה והעליבה אותך. נבהלת, התכווצת, חששת שלא יאהבו אותך. והאמנת בכל לבך שאם לא תנהגי בצורה מסוימת, בדרך שהם רוצים, יכעסו עלייך, יתאכזבו ממך, יתרחקו וישאירו אותך לבד.
והפחד הזה מלהיות לבד שיתק אותך. הפחד הזה משתק גם אותנו, כל אחד מאיתנו. אנחנו לא מצליחים לחשוב, אנחנו נכנסים לפאניקה ועושים הכל, אבל הכל, גם במחיר כבד, רק כדי שיסכימו להיות איתנו. רק שלא נישאר לבד.
אנחנו יצורים חברתיים. אנחנו זקוקים למגע, לחיבוק, לאהבה, ליד מנחמת, לאוזן קשבת, לתשומת לב, לנוכחות סביבנו, למרחב שיש בו אנשים. זה ההקשר שאת עשית בין קבלת אהבה לוויתור על עצמך, להסתרת רגשותייך, להעלמת כוחך, להתרחקות ממי שאת.
אבל כמה עוד תוכלי להקטין את עצמך ולגמד את יכולותייך? כמה עוד תסתירי את יופייך? כמה עוד תלקי את עצמך ותשכנעי את עצמך שאת לא שווה, לא ראויה ולא יכולה רק כדי שהם ירגישו בנוח? רק כדי שהן יהיו בטוחות שהן גדולות ממך, שאת נחותה מהן, שאת לא מאיימת עליהן ושאין בך בעצם כלום.
צאי מהקונכייה
אז אל תהיי זיקית עבורם, או בגללן. פעם צוחקת, פעם נחמדה, פעם מתפנקת, פעם מגלגלת עיניים. תלמדי להגיד "לא". תלמדי לומר "עד כאן". תלמדי להציב גבולות. תלמדי לא לתת לאיש לפלוש אלייך או לרדות בך. תלמדי להיות עצמאית, שולטת ברגשותייך, מעניקה את עצמך רק למי שראוי לכך. ובשום פנים ואופן לא נמצאת במקום שיש בו סבל, עוינות, זלזול וחוסר כבוד בסיסי אלייך.
תאתרי את האנשים שמעריכים אותך, שתומכים בך, שמפרגנים לך, שאוהבים אותך בגלל מי שאת כאדם, לא רק בגלל הישגייך והצלחותייך. האנשים הללו שאוהבים אותך אהבת אמת, אהבה ללא תנאי, תמיד יישארו איתך ויהיו שם בשבילך. ולא משנה מה יקרה, לעולם לא תהיי לבד.
הלבד האמיתי הוא לא הלבד הפיזי. הוא הלבד הנפשי, הרגשי, המחשבתי. אם את כבר לא את, אם שכחת בדרך מי את, אם את מסתירה את מי שאת מאחרים, את בהכרח מסתירה את עצמך מעצמך ואז את לא יכולה להיות מאושרת. את אומללה באמת כי אין לך את עצמך, ומי שאין לה את עצמה תרגיש בהכרח בודדה, אבודה, מיואשת, חסרת אונים.
רק אם תעזי לומר "די", אם תסכימי לבטא "נמאס לי", אם תצאי מהקונכייה שלך גם אם את מאוד מפחדת, אם תעמדי מולם גם אם את רועדת בתוכך - רק אז תרגישי את מי שאת באמת, את גודלך, את יופייך, את יכולותייך במלואך. רק אז, יקירתי, תפסיקי לפחד. רק אז, סוף סוף, תהיי חופשייה.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
