"כוכב הקופים: השחר": והקופים בני אדם
מעבר להישג הטכנולוגי המרשים של "כוכב הקופים: השחר" וסצנות המלחמה האפקטיביות, זהו סרט פוסט אפוקליפטי מתוצרת חוץ שמספק את ההתייחסות האקטואלית ביותר למצב במזרח התיכון
"כוכב הקופים: המרד" (2011) לא היה רק אתחול מצוין של סדרת "כוכב הקופים" - הוא אפילו הצליח להשכיח את ניסיון הנפל של טים ברטון לעשות זאת עשר שנים קודם לכן. במאי לא מוכר בשם רופרט ווייט הפיק את המיטב מהתסריט האינטליגנטי של בני הזוג אמנדה סילבר וריק ג'אפה. קפיצת המדרגה הטכנולוגית שנעשתה באולפני Weta בניו זילנד אפשרה את קיומם של הקופים הפוטו-ריאליסטים כיצורים הדיגיטליים הראשונים בעלי מורכבות פסיכולוגית ויכולת לעורר אמפתיה. ההצלחה הקופתית הובילה, כצפוי, לסרט ההמשך "כוכב הקופים: השחר" ("Dawn of the Planet of the Apes") ולתפילה הקטנה שההישג של הסרט הראשון לא יושחת כעת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
היו כמה סימנים מדאיגים. רופרט ווייט לא המשיך לסרט השני מפני שהעריך שלוח הזמנים הצפוף של ההפקה יחייב פשרות. במקומו הובא מאט ריבס, הבמאי של "קולברפילד" (2008) ו"תן לי להיכנס" (2010), שני סרטים לא רעים אבל בהחלט לא בליגה של "כוכב הקופים: המרד". התסריט המקורי הוא עדיין של סילבר וג'אפה, אבל ריבס שכתב אותו בעזרת התסריטאי הלא מזהיר מארק בומבאק (העיבוד החדש ל"זיכרון גורלי", "וולברין"). חרף שינויים אלו, "כוכב הקופים: השחר" לא נופל משמעותית מקודמו. הוא מהווה המשך ראוי המציב, נכון לעכשיו, את המותג של "כוכב הקופים" כמעניין והמורכב ביותר מכלל סדרות הסרטים שהוליווד מייצרת.
יש הבדל מהותי באופי של הסרט השני לעומת הראשון. הסרט הראשון הציג את המהלך הפותח, המלהיב, שבו עולה סיזר (אנדי סירקיס), המנהיג בעל האינטליגנציה החריגה, הספרטקוס של קופי האדם. זהו המהלך העלילתי של ההתפתחות התבונית והשינוי הפסיכולוגי שהוא עובר ממי שאומץ על ידי מדען למנהיג של קופים שבויים. הסרט הנוכחי מתרחש בעולם פוסט אפוקליפטי, עשר שנים לאחר פריצת המגיפה שהותירה בחיים רק 1 מכל 500 בני אדם.
"כוכב הקופים: השחר" הוא, במהותו, סרט מלחמה. הוא מציב שתי קבוצות שלכל אחת מהן ישנו רציונל ההישרדות שלה, ובוחן את הדינמיקה המובילה לעימות הבלתי נמנע. במקום אסקפיזם, הסרט הזה מציג דינמיקות שיהיו מוכרות היטב לצופים הישראלים. יש בכך לא מעט אירוניה: בעוד הקולנוע הישראלי העכשווי מהסס לשוב ולעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, סרט מדע בדיוני פוסט אפוקליפטי אמריקני על עימות בין קופים תבוניים ובני אדם, מהווה את ההתייחסות האקטואלית ביותר למצב.
בסוף הסרט הראשון, סזאר הוביל את הקופים התבוניים ליער מחוץ לסן פרנסיסקו. בעוד המין האנושי נכחד במחלה ומלחמות, הקופים בנו לעצמם שבט משגשג המתנהל תחת הנהגתו. לצידו מתייצב קובה (טובי קבל), אותו קוף הנושא על פניו את צלקות ההתעללות של בני האדם, ובליבו חוסר אמון וזעם שלא שכך. סזאר הוא גם אב: אשתו קורניליה (ג'ודי גריר) עומדת ללדת את בנו השני, ובנו הבכור "עיניים כחולות" (ניק ת'ורסטון) עדיין לא סיים ללמוד את חוכמת המנהיג של אביו.
מהצד האנושי יש קהילה של שארית הפליטה המונהגת על-ידי איש צבא בשם דרייפוס (גארי אולדמן). משפחתו מתה במגיפה, והוא מאשים בכך את הקופים שלהם הוזרק הווירוס שהונדס גנטית על-ידי המדענים. במתחם הממוקם בחורבות סן פרנסיסקו אנשיו מנסים לבצר עצמם מסכנות העולם שחרב.
הם תלויים במלאי הדלקים שנמצא ברשותם, ושהולך ואוזל במהירות. הפיתרון הוא בהפעלתו מחדש של מפעל הידרו-אלקטרי שיוכל להפיק את האנרגיה החשמלית לה הם נזקקים. אך המבנה נמצא בתוך היער, בטריטוריה של הקופים התבוניים שעל קיומם בני האדם לא יודעים.
משלחת חיפוש ותיקון בראשותו של מלקולם (ג'ייסון קלארק) יוצאת ליער ונתקלת בשבט של סזאר. קו ההפרדה אינו בין קופים ובני אדם, אלא בין אלו המנסים להשיג סטטוס קוו לטובת שני הצדדים, לבין אלו שלא מסוגלים לראות את האחר אלא כאויב שיש להכריעו.
דמויות המשנה האחרות, של קופים ובני אדם כאחד, מייצרות קשת של תגובות ליכולת להכיר או לשלול את האחר. יחד עם זאת, לקופים יש יתרון מובהק מבחינת המורכבות של דמויותיהם (וזו נקודת התורפה של הסרט). אנדי סרקיס שב ומוכיח את מעמדו הבלתי מעורער כבכיר שחקני ה-Performance capture, בהופעה רבת ניואנסים של מנהיג זהיר ומפוכח, הנושא קשר רגשי לבני האדם.
מבחינה טכנולוגית, "כוכב הקופים: השחר" הוא שיכלול נוסף ביכולת לצלם ולשלב בין דמויות דיגיטליות וצילום בלוקיישן. כמות הדמויות הפועלות בו זמנית התפתחה משמעותית, ותואמת את הצרכים של הקונפליקט הדרמטי. לא מדובר רק באפקטים, אלא גם במכלול הקולנועי המסורתי יותר - עבודת הצילום הקודרת של מייקל סרסין, המוזיקה של מייקל ג'יאצ'ינו והעריכה השקולה של וויליאם הוי וסטאן סלפאס. השילוב בין האפקטים הנמצאים בחזית הטכנולוגית והאמנויות המסורתיות של הקולנוע מקנה אפקטיביות "ריאליסטית" לאלגוריה המשמעותית המוצגת בסרט.
