"אני דייב מאסטיין, לא מקבל חרא מאף אחד"
הוא לא נכנס לויכוחים פוליטיים, מאוהב באנשים בישראל, מחכה להתעורר בפעם החמישית מול הים בתל אביב, וחושב שהאמריקאים לא למדו מספיק היסטוריה כדי להביע דעה על הסכסוך הישראלי פלסטיני: "הם מעדיפים לצפות ב'רוקדים עם כוכבים'". סולן מגהדת' דייב מאסטיין, בראיון מאוזן
אפשר להגיד על דייב מאסטיין הרבה דברים. החדשנות וסגנון הנגינה הייחודי הקנו לסולן להקת מגהדת' מעמד של פורץ דרך בתחומו, והשנים וכמות הלהיטים שהנפיק בז'אנר שלו בהחלט הופכים אותו לראוי לתואר "אגדה חיה". מצד שני, שנים של "התמודדות עם שדים", בעיות אישיות, התמכרויות לסמים ויד קלה על הדק פיצוץ הראיונות, זיכו אותו בתואר "אישיות נפיצה". וכשדייב מאסטיין מתקשר אליי לרגל הופעתה החמישית של להקתו בישראל (6 באוגוסט בגני התערוכה), דקות ספורות בלבד אחרי צפירת אזעקה שנשמעת בתל אביב, מצחיק לחשוב שיש דברים עם פוטנציאל נפץ גדול יותר שעומדים מול כותב שורות אלו, מאשר טילים על גג ביתו.
למרבה ההפתעה, מאסטיין מתגלה כטיפוס רגוע וחביב. אם כי הרוגע ששורה עליו בשנים האחרונות בעקבות לידתו מחדש כנוצרי מאמין, לא מקהה את עוקצו או משנה את מהותו של אחד האנשים היותר קיצוניים בסצנת המטאל האמריקאית. הג'ינג'י הקשוח, במובן הישן והקלאסי של המילה, לא ייתן לכמה טילים להפחיד אותו.
"רוב האנשים כאן באמריקה, כשהם שומעים על ישראל הם לא זוכים לראות את היופי שלה, את האנשים הנפלאים ואת התרבות הנהדרת. הם רואים את החרא שמראים בחדשות", הוא אומר לי בשיחה מהאולפן שלו בפולבורק, סן דייגו. "אם היית רואה את אמריקה רק דרך כנופיות הפשע של שיקגו או דטרויוט, סאות' סנטרל לוס אנג'לס - היית חושב שאמריקה היא חורבה. אבל יש בה כל כך הרבה יותר, בדיוק כמו בישראל, ואני לא נרתע ממה שקורה. יש סכסוכים בעולם מאז הרצח הראשון - ואני מאמין שאתה יכול לתת לפחדים שלך לשלוט בך או שאתה יכול ללכת ולהאמין בתהליך ולדעת שהגורל שלך כבר נקבע מראש. בין אם אזכה לחיות עד גיל מאה או עד גיל 53, שיהיה. חייתי הרבה מעבר לגיל שחשבתי שאגיע אליו והיו לי חיים הרבה יותר טובים משיכולתי לדמיין".
ואתה לא מודאג? כי כרגע לא מעט להקות מבטלות הופעות פה בגלל המצב פה.
"יש לי דווקא המון זכרונות יפים מהביקורים בישראל. אני אמנם בחור רזה, לא אכלן מקצועי, אבל אני אוהב את האוכל אצלכם, לקום בבוקר ולהציץ מחוץ לחלון חדר בית המלון שלי ולראות את החוף בתל אביב וכמה יפה הים שלכם. האנשים שם תמיד היו מאוד נחמדים. תמיד נהנינו. אני זוכר שטיילתי על החוף ביפו אחרי שאכלתי קרואסונים ושוקולד בבוקר, ולימונדה, והלכנו לעיר העתיקה להסתובב עם כמה מחבריי ולראות גם את הצדדים הפחות מוכרים".
השלום מוכר אבל מי קונה? מגדת' ב-"Peace Sells But Who's Buying?"
הופעל עליך לחץ פוליטי לא להופיע בישראל?
"לא לא, שום דבר כזה. ואתה גם חייב לזכור שבסוף היום - אני דייב מאסטיין - אני לא אוכל חרא מאף אחד. והדבר השני הוא שאני לא פוליטיקאי, אני מוזיקאי. מה שלא יהיה הצד הפוליטי בשלטון, פוליטיקה היא משהו מאוד מסובך אני לא ישראלי, אני לא יודע מה קורה שם בכל יום. אני מבין שלשני הצדדים יש מערכות אמונה שונות ואידיאלים שונים. אז מישהו חייב לוותר כדי שיהיה איזשהו משא ומתן, חייבת להיות איזושהי פשרה".
זה מאוד נדיר לשמוע את זה. יש לא מעט מוזיקאים שמתיימרים להבין את המצב פה באופן מדויק. אני חי כאן לא מעט שנים ואפילו אני לא חושב שיש צד צודק בסכסוך הזה.
"בדיוק! זה כמו האמרה הישנה הזו: 'אתה צריך ללכת מייל בנעלי האדם ואז לראות את האדם ללא הרגליים'. אלא אם כן אתה האדם המדובר אתה לא יכול לדעת איך הוא מרגיש. וכשאתה מגיע למדינה שאתה לא יודע עליה כלום, הדבר היחיד שאתה באמת יכול להביא הוא אהבה או אינטראקציה. זה נשמע כמו קשקוש נוצרי מטופש, אבל לדעתי הפיתרון הוא אהבה. לאהוב אנשים, להתפשר, לעבוד יחד ולהראות לאנשים שאולי אנחנו שונים, אבל יש לנו דבר אחד במשותף. לכולנו יש לב, לכולנו יש רגשות. קח למשל את האמונה של אנשים לגבי מה שקורה בגן עדן. יש כל כך הרבה גישות. כשנסעתי להודו, אלוהים אדירים, יש להם מאות אלים. וגם בתאילנד. זה אידיוטי להגיד 'היי, אתה יודע מה? הדרך שלי היא הטובה ביותר'.
כשאתה שואל אותי מה אמריקאים חושבים על מה שקורה אצלכם, אני לא חושב שיש להם מספיק מידע שהם יכולים לתת עליו הצהרה מלומדת - אלא אם הם באמת למדו את המצב הפוליטי בישראל. וכרגע יש להם חור ענק בלימודי היסטוריה. הם פשוט לא מתעניינים בזה, הם מעדיפים לצפות ב'רוקדים עם כוכבים'".
הרבה עבר עליו ממאז הקליפ הסכיזופרני ההוא. "Sweating Bullets"
דייב מאסטיין מפויס? המטאליסט הזועם והמתוסבך מדבר על אהבה? ובכן, כן. ובגדול. הקרבה לדת בהחלט משחקת תפקיד גדול בחייו בשנים האחרונות, ומי שזכה לראות אותו בוכה החוצה מטען של שנים בסרט התיעודי "Some Kind Of ,Monster" שעקב אחר תקופה קשה בחיי להקתו לשעבר מטאליקה, יודע שמדובר באישיות מורכבת הרבה יותר משהייתם מדמיינים, כזו שלומדת את עצמה כבר שנים וממשיכה גם היום לחקור ולהתפתח.
כשאני שואל את מאסטיין על הקרבה שלו לדת הוא מעדיף לא לדבר עליה ("זה כמו לשאול אותי מה תנוחת הסקס האהובה עליי. זה אישי עבורי"), אבל על שאלה אודות השירים שהוא יכול או לא יכול לבצע היום בשל חייו החדשים ומלאי האמונה, הוא דווקא שמח לענות, בהרחבה וללא פילטרים.
אני יודע שאת "The Conjuring" אתה לא שר יותר.
"הסיבה שבגללה אני לא שר את השיר הזה היא בגלל שהמילים שלו מכילות כישוף. בזמנו חשבתי שזה ממש מגניב כי הייתי בענייני מאגיה שחורה ודברים כאלה, אבל זה הרס לי את החיים. הרבה מהדברים הרעים שחוויתי קרו לי בגלל שפתחתי שער לצד האפל והדבר הזה אמיתי. אנשים יכולים להגיד שזה קשקוש אבל זה אמיתי. אני יודע את זה כעובדה. אני עצמי הטלתי כישוף על שני אנשים ושניהם עבדו. זה הרס את חיי. הייתי צריך לעבור שנים של עבודה, ייעוץ, תפילה, טיהור וחיפוש ארוך רק כדי להשתחרר מהקשר הזה שקלעתי את עצמי בו".
"The Conjuring". בהופעה חיה. זהירות, כישוף!
איך אתה עושה את האיזון בין הקלאסיקות שכולם רוצים לשמוע, לבין החומרים מהאלבומים האחרונים?
"זה חלק הקשה וזו שאלה נהדרת, תודה על כך. אתה חייב לנגן את הלהיטים שלך, אבל לפעמים מעריץ יבוא לראות יותר מהופעה אחת שלך והוא ירצה לראות משהו אחר בכל פעם. תמיד הסתכלתי על קולגות ועל הגיבורים שלי לראות מה הם עושים. אחת הלהקות האהובות עליי היא לד זפלין, והם אף פעם לא עשו את אותו סט-ליסט פעמיים. אני בטוח שהיו הופעות שהייתי מעריך יותר מאחרות, אבל כשיש לך את כל השירים המצליחים האלה, "Peace Sells", "Trust", "Holy Wars", "Hangar 18", "A Tout le Monde", הם חייבים להיות חלק מהסט. הבעיה היא כשיש לך זמן מוגבל. אם זו הופעת פסטיבל ויש לך רק שעה אחת, אתה צריך לנגן את הלהיטים. אם יש לך תקליט חדש שאתה מקדם, אז זה הימור מחורבן איזה שיר יהיה זה שהמעריצים יאהבו הכי הרבה. אתה בוחר שיר שאתה אוהב, חברת התקליטים בוחרת אחד שהיא אוהבת והמעריצים יכולים לבחור אחד שונה לגמרי".
קהילת המטאל מאוד נאמנה אבל לפעמים הם פשוט רוצים לשמוע את מגהדת' של 93-94.
"יש אנשים שאוהבים את 'Peace Sells' יותר מאלבומים אחרים, יש כאלטו שאוהבים יותר את "Rust" אחרים אוהבים את "Countdown to Extinction". אנשים אומרים ש"Risk" זה האלבום הכי פחות טוב שלנו, אבל עבורי זה "The World Needs A Hero", כי זה אלבום שהקלטנו כשהלהקה הייתה במצב רע מאוד. כמעט התפרקנו והשגנו מישהו שהיה נגן חלופי, לא חבר להקה מן המניין. כשאתה בלהקה אתה באמת צריך שכולם יעבדו וידעו מה הם עושים. להקה זו כמו נבחרת ספורטיבית".
מה זה אומר על ההופעה בתל אביב, מה מחכה לנו כאן?
"קודם כל מגיעים לעיר, נכנסים לאווירה, קולטים את האנשים - ועל פי זה קובעים את הסט-ליסט. אני לא יודע כמה זמן ננגן, אבל ננסה לדחוף כמה שאפשר. הדבר הכי חשוב הוא שהמופע יגרום לאנשים לחשוב 'למה זה היה כל כך כיף?'. אנחנו באים כדי להראות לתל אביב וישראל כמה אנחנו אוהבים אותה, וכמה אנחנו לא שופטים אותה על שום דבר, וזה מה שחשוב".
