תפתחו מחברות: מה למדנו במונדיאל הזה?

1. ואן חאל הוא לא כזה גאון.

• סוניגה מסתובב עם אבטחה
• כתום זה השחור החדש. צפו באוהדי הולנד
• ארגנטינה באקסטזה: "צ'יקיטיטו אתה גדול"
  

היו כאלו שטענו שמדובר בסך הכל בהימור שבמקרה הצליח ויכול היה באותה מידה להיכשל. ואחרים הוסיפו כי המעשה של ואן חאל גרם, בין היתר, לסילסן לאבד ביטחון. בטח אם וכאשר יצטרך לעמוד מול בועטי פנדלים.

ואן חאל. לא כזה גאון(צילום: AFP)

לא חלפו ארבעה ימים והולנד התייצבה לעוד דו קרב פנדלים, הפעם מול ארגנטינה בחצי הגמר. ואן חאל לא יכול היה להחליף את השוער שלו, כי נאלץ לבצע שלושה חילופים לפני כן. וסילסן האומלל וחסר הביטחון לא הצליח לעצור אף פנדל.

ופתאום כבר אף אחד לא דיבר עוד על הגאונות של לואי ואן חאל.

2. הגיע הזמן לטכנולגיית לואיס סוארס.

אחד החידושים המרעננים במונדיאל בברזיל היה הכנסת השימוש בטכנולוגיית קו השער. המערכת הכוללת כמה מצלמות הממוקמות מסביב לכל אחד מהשערים, מזהה באופן מוחלט ובלתי ניתן לעירעור אם הכדור עבר במלוא היקפו את קו השער, או לא.

המערכת הוכיחה את עצמה לפחות במקרה אחד, במשחק בין צרפת והונדורס, כאשר הכדור שבעט קרים בנזמה לקורה נהדף ע"י שוער הונדורס מעט מעבר לקו, לפני שהוא הוציא אותו בחזרה למגרש.

סוארס. בברצלונה צריכים לחשוש?(צילום: gettyimages)

לא לקח אלא כמה שניות ועל המסכים הענקיים באיצטדיון אפשר היה לראות בבירור שאכן היה שער. אומנם עצמי, אבל שער. הויכוחים של שחקני הונדורס היו כמובן מגוחכים.

אבל אז הגיע המשחק בין אורוגוואי ואיטליה, ועימו הנשיכה של לואיס סוארס בכתפו של ג'ורג'יו קייליני. זה היה כל כך מהיר שהשופט המכסיקני רודריגס לא יכול היה לראות מה בדיוק קרה שם.

לכן אולי הגיע הזמן להכניס לפעולה את מצלמות קו השער שיוכיחו באופן מוחלט ובלתי ניתן לעירעור כששחקן מסויים נושך את עמיתו. יש לי תחושה שכדאי להכניס את הטכנולוגייה הזו למשחקיה של ברצלונה בעונה הקרובה.

3. ברזיל היא מזמן לא ברזיל

לנבחרת ברזיל יש כל כך הרבה אוהדים בעולם, בגלל הכדורגל המופלא שהיא נהגה לשחק בעבר. זה התחיל בשנות ה-50 עם פלה וגארינצ'ה, נמשך עם הנבחרת הנפלאה של 1970 שהביסה את איטליה 1:4 במשחק הגמר ונמשך עם הנבחרות הנפלאות של שנות ה-80, עם זיקו, סוקראטס, אדר ופלקאו.

העולם העריץ את הכדורגל שברזיל שיחקה, כי הוא שונה, כי הוא היה מרהיב ומלהיב ו-וירטואוזי. לא תמיד ברזיל ניצחה, לפעמים היא הפסידה, אבל היא השתדלה להמשיך ולשחק בסגנון הכל כך מיוחד שלה.

ניימאר ופלה. שוני של 180 מעלות בין התקופות(צילום: AP)

עם השנים בברזיל החלו להתרחק מהסגנון שזכה לכינוי "ז'וגו בוניטו". נכון, לאורך השנים קמו ועלו שחקנים מדהימים, כמו רומאריו, רונאלדו, ריבאלדו, רונאלדיניו, קאקה ורוביניו, שהראו שבברזיל עדיין יש שחקנים ששומרים על הגחלת. אבל הנבחרת ככלל הלכה ודמתה יותר ויותר לנבחרות האירופאיות.

הנבחרת ששיחקה במונדיאל הזה הייתה הכי פחות "ברזילאית" אי פעם. ניימאר היה היחיד שעוד ניסה פה ושם להראות ניצוצות, אבל הם היו מעטים מדי. אולי התבוסה ההיסטורית 7:1 לגרמניה בחצי הגמר תרום לברזילאים לעשות חשבון נפש, ולהחליט שהגיע הזמן לחזור למקורות, גם אם זה לא יביא תוצאות.

4. קולומביה וצ'ילה הן הנבחרות המלהיבות ביותר בדרום אמריקה

נכון, ארגנטינה הגיעה לגמר ואולי גם תזכה בגביע העולם. ברזיל הגיעה לחצי הגמר. אבל שתי הנבחרות ששיחקו את הכדורגל הכי דרום אמריקני במונדיאל, היו דווקא קולומביה וצ'ילה.

נהוג לדבר על המעמד העליון בכדורגל הדרום אמריקני, שכולל את שלוש הנבחרות שהיו אלופות עולם: ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי. כל היתר באות אחריהן ונחשבות לכאלו שאין להן סיכוי של ממש להגיע רחוק במונדיאלים. אז נכון, צ'ילה נעצרה בשמינית הגמר וקולומביה ברבע הגמר. אבל התחושה היא שאם המשחקים שלהן מול ברזיל היו במדינה נייטראלית, הן היו מנצחות.

חאמס רודריגס. קולומביה על המפה(צילום: GettyImages)

צ'ילה וקולומביה, כל אחת בדרכה, הציגו במונדיאל כדורגל התקפי סוחף, שילוב של יכולת אישית נפלאה ויכולת קבוצתית. ברזיל נהנתה מהרבה מאוד מזל כשניצחה את צ'ילה ונעזרה בשיפוט שערורייתי בניצחון על קולומביה. בעוד שנה צ'ילה תארח את הקופה אמריקה, והיא תהיה ללא ספק אחת המועמדות לזכייה. יחד עם קולומביה, שבה שיחק אחד ממצטייני המונדיאל, חאמס רודריגס הנפלא.

5. אסור לקיים מונדיאל ב-12 ערים

עזבו את הקושי להגיע בברזיל מעיר לעיר בגלל המרחקים העצומים. אין מה לעשות, מדובר במדינת ענק, כמעט יבשת בפני עצמה, ולכן המרחקים הם גדולים והטיסות הפנימיות הן ארוכות.

אבל מדוע היה צריך לקיים את המשחקים ב-12 ערים שונות. מה היה קורה אם היו מסתפקים ב-9 או ב-10 ערים (שזה גם הרבה). מחאה הציבורית הגדולה שהייתה בברזיל לפני המונדיאל, ובוודאי תתחדש בקרוב אחרי שהקרנבל הגדול הזה יסתיים, באה בין היתר על רקע הבזבוז הנוראי. 6 איצטדיונים חדשים נבנו מן היסוד ועוד 6 שופצו בעלות מטורפת של 4.5 מיליארד דולר.

לפחות שלושה מן האיצטדיונים, בערים קויאבה, מנאוס ונטאל, הם מיותרים לחלוטין. אחרי המונדיאל הם יארחו משחקים של ליגה שלישית ורביעית, עם לא יותר מ-2,000 צופים.

האצטדיון במנאוס. בזבוז אדיר של כספים(צילום: רויטרס)

אפשר היה לוותר על הבנייה שלהם, לחסוך כמה מיליארדים טובים ולהפנות את הכסף לעניינים לא פחות חשובים. אבל בגלל פוליטיקה פנימית, שחיתות ובצע כסף של פיפ"א, אישרו לברזיל לקיים את המונדיאל ב-12 ערים שונות.

6. הנבחרות הקטנות מצמצמות פערים

לא בטוח שנבחרת ישראל נכנסת למשוואה הזאת, אבל קוסטה ריקה בהחלט שכן. מי שאמורה הייתה להיות שק החבטות של "בית המוות" סיימה לבסוף במקום הראשון, לפני אורוגוואי, איטליה ואנגליה. שלוש אלופות עולם לשעבר.

זה לא קרה בגלל שלקוסטה ריקה יש דור מדהים של שחקנים, אלא בגלל עבודה נכונה של הצוות המקצועי בראשות המאמן הקולומביאני חוסה לואיס פינטו. ברור שלאורוגוואי, איטליה ואנגליה יש שחקנים טובים יותר מאשר לקוסטה ריקה. זה בכלל לא נתון לוויכוח. אבל עובדה שה"טיקוס" ניצחו גם את אורוגוואי וגם את איטליה ולא הפסידו לאנגליה.

קיילור נבאס. קוסטה ריקה - המרענן הרשמי של המונדיאל(צילום: gettyimages)

אותו דבר אפשר לומר על נבחרת אלג'יריה, ששיחקה כדורגל התקפי, חיובי ומלהיב, בניצוחו של המאמן הוותיק ואהיד הלילהודז'יץ'. מה שמעניין שגם קוסטה ריקה וגם אלג'יריה העפילו לשלבי ההרעה לא במשחק הגנתי ובונקריסטי, אלא עם כדורגל בהתקפי ומלא השראה. מה שאומר שיש תקווה גם לנבחרות הקטנות.

גם נבחרות כמו איראן, בוסניה ודרום קוריאה, למרות שלא רשמו הצלחות, גם לא ספגו תבוסות ובסך הכל ייצגו את עצמו בכבוד.

7. כדורגל הנבחרות הוא עדיין המלהיב ביותר

אין בכלל ספק שהכדורגל שאנחנו רגילים לראות במהלך העונה בליגות הגדולות ובעיקר בליגת האלופות, איכותי יותר ממה שאנחנו רואים במונדיאל. אבל בכל מה שקשור לעוצמות הרגש, אין בכלל מה להשוות. אין מה לעשות, אנשים מתחברים בעוצמה אדירה לרגשות הפטריוטיים שלהם, וזה סוחף את כולם, גם את אלו שכדורגל לא ממש מעניין אותם ביום-יום.

המונדיאל הוא עדיין הדבר הכי מרגש שיש(צילום: רויטרס)

אבל זה לא רק בקרב האוהדים של הנבחרות המשתתפות, אלא גם ובעיקר בקרב השחקנים. אולי בנבחרת ברזיל זה היה יותר מדי רגשי, ואולי זה גם מה שהביא לקריסה המנטלית שלהם מול גרמניה בחצי הגמר. אבל אפשר היה לראות כמעט אצל שחקני כל הנבחרות עד כמה חשוב עבורם לשחק במדי הנבחרת ולייצג את העם והמדינה.

לאו מסי נראה פשוט בטירוף חושים אחרי הניצחון בפנדלים על הולנד בחצי הגמר. מתי ראיתם אותו משתולל ככה ושר בגרון ניחר? ומסי כבר אמר שהוא מוכן לוותר על כל תואר אישי כזה או אחר, תמורת זכייה במונדיאל.