איך הופכים לאנרכיסט? המדריך הספרותי

אולי הדבר המשמעותי ביותר ב"מדריך לאנרכיסט המתחיל" של ז'ול לרמינה הוא סיומו. לרמינה (1839-1913), עיתונאי וסופר צרפתי שנלחם כל חייו בעוולות החברתיות, וכתב עליהם והטיף להם בכל הזדמנות - בעד האדם ונגד הכוחות המכופפים אותו תדיר כמו הכנסייה, הקניין ובכלל המוסדות - פונה בעצם בטקסט זה אל האדם הצעיר, המתלבט. הוא כתב אותו כשהיה כבר בן 67, וכאמור דווקא האופן המפוכח מעט שבו הוא מסתיים, מראה שלא מדובר בעוד טקסט אוטופי, נאיבי וחסר שיניים.

"לסיכום, חבר יקר", הוא כותב, "אני ממליץ שלא תתייחס למדריך זה כאל תורה מסיני. כשהעלתי את שאלותיי לא חפצתי אלא לעודד אותך לבחון אותן. אנרכיסט אמיתי הוא זה הנעשה אנרכיסט בכוחות עצמו. כל שעשיתי הוא להראות לך את כוחה של ההתחדשות המחשבתית הטמונה בך, כל הדוגמות, כל האמיתות המוחלטות מסתכמות באמת אחת: אין אמת מוחלטת".

להרים את השמיכה מעל מיטת הקפיטליזם

לרמינה כביכול יוצא כנגד דבריו, אבל בעצם אומר את הדבר המהותי ביותר, וכשמגיעים לסוף הטקסט מבינים שהוא לא דורש מהקורא לצאת ברגע זה מתוך חיקו ולהחריב את העולם מלא העוולות שסביבו, בעבור צדק חברתי עולמו. הוא מסתפק בתפקיד של "מרים השמיכה" מעל מיטת השרצים החברתית של הקפיטליזם (ובלא מעט מקרים מרגישים בטקסט את רוחם של מארקס ואנגלס, במיוחד בקטעים על הקניין והצורך בהתאגדות פועלים עולמית, חורכת גבולות ולאום וגזע), ומראה כיצד החברה מתייחסת לאנשים שבאמת מאמינים ברעיונות נשגבים, איך החברה לועגת להם, מתייקת אותם, או בהרבה מקרים - רודפת אותם עד חורמה.

"לא די שהאדם החפץ באושרה של האנושות מואשם באי שפיות, אלא שנחפזים להגדירו כפושע, כאדם מסוכן במהותו, רודפים אותו, לוכדים אותו ואם אפשר - הורגים אותו. דע לך שאם תרצה באושרו של הזולת, ינהגו בך כבאויב וכבמצורע, יגלו אותך מהחברה האנושית".

לרמינה אינו כותב באופן אקדמי או מתפלסף מדי. הוא מאוד ישיר, נוקב - ומנגד הוא תמיד מעמיק. גם אם משפט כמו "כל עוד יש ברייה אחת אומללה, לא יהיה אושר אמיתי", נשמע היום, יותר ממאה שנה לאחר שנכתב, כמן התייפיפות נפש נאיבית, שתגרום לרוב הקוראים ללטף את הכותב על פדחתו ולחייך בהתנשאות - אלו באמת רגעים בודדים בטקסט, וכך צריך להתייחס אליהם. למעשה, המבחן הכי גדול של טקסט שכזה הוא כמובן הרלוונטיות שלו.

ולמרות שהטקסט היה כה רלוונטי לפני מלחמת העולם הראשונה

שפרצה שבע שנים לאחר מכן, וכמובן למלחמת העולם השנייה, ובכלל לכל המאה ה-20 שותתת הדם והמוות ההמוני, הוא אולי במידת מה אפילו רלוונטי יותר היום, בעידן של ציניות וחספוס, בעידן בו הקפיטליזם לא זאת בלבד שהפך למנצח האידיאולוגי, המנהלתי והכלכלי הגדול, אלא הוא כבר ננשם דרך הפחמן הדו-חמצני. הוא כמו אטמוספירה שמקיפה את רוב כדור הארץ, שבלעדיה לא נוכל להתקיים. הוא זורם במחזור הדם שלנו. הוא מציף את תת-ההכרה שלנו. הוא יצר את מי שאנחנו. הוא חושב את עצמו דרכנו. לכן, באופן מסוים, הטקסט הזה יכול להיות לעג לרש, כמן אפרוח המצייץ באוטוסטרדה ואיש לא שומע אותו, עד שבאה משאית וגם לא משגיחה בכך שהיא דורסת אותו.

בנוסף, הטקסט רלוונטי גם בזכות הפנייה של לרמינה אל קורא צעיר. באופן הזה יש בו מעין איכויות קאלטיות החוצות זמנים, סגנונות ותרבויות. האופן שבו הוא כתוב בהחלט יכול לתפוס בחורים ובחורות צעירים גם כיום, אלו שכבר פרחו או החלו לפרוח, אבל ייקח זמן עד שיירקבו, עד שיהפכו לחלק מהשיטה ולא ירגישו בכך, ויחשבו כל הזמן שהם לא - כי זו גם כוחה הגדול של השיטה, היא מייצרת אשליות בנוגע לאיך אתה משפיע, כשאתה בעצם לא משפיע בכלל.

אפשר לומר שיש ב"המדריך לאנרכיסט המתחיל" אנרגיה הולדן קולפילדית, להבדיל כל ההבדלים הנחוצים, שמנגנת על מיתר מהותי בהתבגרות, בשלב שבו אנחנו מתפכחים ומבינים שהעולם שבו אנו חיים הוא לא מושלם וגם לא יהיה מושלם. לכן מומלץ לקנות אותו במתנה לכל בחור צעיר או בחורה צעירה. אל תפחדו, סביר להניח שהם לא יהפכו לאנרכיסטים, אבל לפחות תנו להם משהו נגדי לחשוב באמצעותו על המציאות, כי ככל שעובר הזמן זה פחות ופחות קורה.

"מדריך לאנרכיסט המתחיל", מאת ז'ול לרמינה. מצרפתית: מיכל אילן. הוצאת נהר, 73 עמ'.