"אמא, אני לא נרדם כי יהיה בום"

בהישמע האזעקות הראשונות, השבעתי את הוריי לא לשחק אותה גיבורים ולרדת למקלט. "כן, בטח", השיבה אימי. למחרת הקפדתי לשאול - ירדתם למקלט? - ושוב "כן, כן". באזעקה הבאה הוריי שמרו על בתי הקטנה, וכששאלת המקלט עלתה שוב, אימי פתאום ענתה בלהט: "ברור שירדנו, היינו עם הילדה!".

אסור לסכן את ילדנו, נקודה. אנו מרימים אותם על הידיים, מוצאים מהמיטה החמה, מכניסים למקלט ומכסים בגופנו הרועד. אנו מצילים אותם ללא הרף, בכל דקה נתונה - ואתם יודעים מה, הולך לנו לא רע. עד שבלילה שאחרי האזעקה צץ מולנו איש קטן מפוג'ם ומפוחד: "אמא, אני לא נרדם כי יהיה בום", ומיד נשמע קליק: זה הלב שלנו נשבר. אנו הגיבורים, הגדולים והנוראים, אנו נהיה בסדר, אך איננו מסוגלים לסבול כשפוחד הילד.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

מבצע "צוק איתן" - ההתמודדות עם הילדים:

מצב מלחמה: איך להסביר את המצב לילדים?

• להקל על הפחד: המלצות למשחקים שאפשר לקחת לממ"ד
  

לכל איש יש פחד

הפחד כשלעצמו הוא תופעה נורמלית, טבעית ואף הכרחית להתפתחות הנפש. עדיף, כמובן, להתפתח בלי טילים ואזעקות (ההתפתחות עדיין תישאר תקינה), אך אין ילד שלא מפחד: מבריון השכונה, ממלחמה, מכלב עצבני שגר ממול או מקפטן הוק. ילדינו מפחדים בדיוק כמו שאנו פחדנו בילדות, עם הבדל אחד: הם משתפים אותנו במה שקורה להם, בעוד שאנחנו לא שיתפנו איש מהמבוגרים.

פתיחות רגשית בין הדורות היא תופעה מודרנית וחדשה. כשאנו היינו קטנים, להורינו לא היו די כלים,

הרגלים וזמן פנוי לדבר אתנו על הפחדים. כיום הזמנים השתנו, רמת החיים עלתה, פתיחות בין הורים לילדים הפכה לנורמה, מוטיבציה הורית הרקיעה שחקים - והנה בא ילד בוכה מפחד, ואנו עומדים מולו חסרי אונים. תמיד אפשר לומר "אל תפחד, חמוד", אולם החמוד ממשיך לבכות.

הקושי המרכזי כאן הוא חוסר האונים שלנו מול התחושה שמשהו נוראי קורה לילד, ואין באפשרותנו לעזור לו מיד. זה בולט במיוחד כאשר ניתן לזהות בקלות את סיבת הפחד: הרי אזעקות, פיצוצים וירידה למקלטים נראים לנו הרבה יותר "אמיתיים", מאשר איום שנובע מחדר חשוך או התקפת חייזרים. האמת היא שלכל הפחדים מכנה משותף אחד: חוסר שליטה ואי-ודאות.

נכון, כשיש בומים חזקים וצריך לרוץ למרחב המוגן, הפחד נחווה כממשי בהשוואה למצב בו מפלצת לא סימפטית מסתתרת מתחת למיטה. ברם התחושה שמלחמות יותר מסוכנות ממפלצות מבוססת אך ורק על זה שהמלחמה מפחידה גם אותנו המבוגרים, ואילו המפלצת - לא כל כך. אנו יודעים, כי פגיעיה ישירה של טיל זה תרחיש אפשרי (גם אם בסבירות נמוכה) ומכשפה מאחורי הוילון זו המצאה חסרת שחר.

אבל לא כך חושב הילד! טיל מבחינתו שווה ערך למפלצת, למכשפה וגם למלחמת גרעין עם איראן (אמא, איפה זה איראן, במאדים?). ילדים מתכווננים פנימית בהתאם להתנהגות שלנו. במידה ואנו נשארים רגועים, הילד מצליח להכיל את פחדו, אשר נחלש בהדרגה. במידה ואנו לחוצים מהמתרחש, הילד מקבל לא סתם "עדות", אלא הוכחה גמורה - יש סיבה טובה לפחד! מנגנון זה, ולא המציאות עצמה, הוא זה שהופך את הפחד מהטילים לריאלי יותר מכל פחד אחר.

היכונו: הגיע זמן לפחד

נראה שעד כאן הכל פשוט: תפסיק לפחד, ואז גם הילד שלך יירגע. אבל אני מפחדת! העצבים שלי לא מברזל והטילים בהחלט מצליחים לעלות עליהם. כשאותם הטילים מתעופפים מעל ראשיהם של ילדיי, הפחד הופך להיות היסטרי והעצה החכמה "תירגעי וזה ירגיע את הילד" נשמעת כמו בדיחה גרועה.

לכן, הייתי ניגשת לנושא מזווית אחרת: מותר ואף רצוי לפחד. הפחד הוא דבר מאד לא נעים, אבל לא יותר מזה. יתר על כן, במצבי מתח הוא פשוט טבעי. כדאי לתת לו מרחב פנימי ולהרשות לעצמנו להיות במקום האמיתי: לפחד.

הגיוני וקל לומר, אבל בצורה מפתיעה קשה לבצע: הדחקת רגשות שליליים היא חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי. ברגע שהרגש השלילי מופיע, הפקודה "להפסיק מיד!" לא מאחרת לבוא ושרשרת ההדחקות מתחילה. אולם, הרגש השלילי הוא בדיוק מה שהיינו זקוקים לו כרגע, אחרת הוא לא היה מופיע. אם נצליח להנפיק לעצמנו אישור לפחד, נהרוג שתי ציפורים במכה אחת. ראשית, נשתחרר מהסתירה הפנימית ומהמתח שנוצר בעקבותיה. שנית, נראה לילד שגם אנו חווים פחד ומתמודדים איתו, כלומר, זה אפשרי - וזה הדבר החשוב ביותר שעלינו לתת כרגע לילדים.

כדאי וחשוב לשוחח על הפחד. הרגעת הילד טמונה לא בניסיון לשים קץ לפחדיו, אלא בהכרה שפחד הוא לגיטימי. אפשר לצייר את הפחד באלבום או ליצור אותו מפלסטלינה. אפשר לארגן לפחד בית בארון הבגדים וכל בוקר לשים לו שם קערת חלב. אפשר להחליט כי הפחד הוא בובה עם שיער מדובלל ולקחת אותה למיטה בערב, כי היא מפחדת לישון לבד. לחבר סיפור מצחיק או שיר על הפחד, להכין לו ארוחה, לכבד אותו בעוגייה או לעטוף במגבת ולקחת למרחב המוגן. למקם את הפחד בטלוויזיה: בוא נחליט, שהקריין הקירח הזה - הוא הפחד שלנו? או אולי המסך השחור שמופיע בסיום תכנית החדשות?

הבן לא מפסיק לראות חדשות מסביב לשעון? תציעו לו לנהל יומן של אירועי המבצע, להשוות חדשות בערוצים שונים ולבדוק בערב, כמה חדשות "חדשות" באמת שודרו במהלך היום וכמה פשוט חזרו על עצמן. הבת מפחדת ללכת לישון, כי בלילה בטוח יפול טיל על הבית? תזמינו אותה למיטה שלכם, ושבאותה הזדמנות תמצא חטיף מתחת לכרית. הרי גם אמא מפחדת, בואי נפחד כולנו יחד - זה הרבה יותר כיף. במיוחד כששוכבים מחובקים ודנים בשאלה הגורלית, מה עדיף - אזעקה ללא חטיפים או חטיפים ללא אזעקה?

אפשר לנתח את הפחדים באמצעות תורת ההסתברות והסטטיסטיקה (שיטה שמתאימה לילדים יותר גדולים). האם יש סיכוי שהטיל יפגע בנו? כן, למרות שההסתברות לכך מאוד נמוכה. אתה יודע מזה זה "הסתברות"? בלי להתייחס דווקא למלחמה: מה ההסתברות לפגוש חבר מבאר-שבע בניו-יורק? מה ההסתברות לזכות בלוטו? ועשר פעמים ברצף? מה יותר סביר: לקבל טיל על הראש, לא לקבל טיל על הראש או לפגוש דינוזאור ברחוב? למה?

אין טעם לשכנע את הילדים שאין מה לפחד ושלא יקרה לנו כלום: הרי אנו לא באמת מאמינים בזה. אנו מאמינים שלצחוק על הדברים המרתיעים עוזר לחיות איתם. גם לנו, וגם לילדים.

להתקלח או לא להתקלח - זו השאלה

עד כאן התיאוריה: הפחדים של הילדים הם דבר טבעי והכרחי והתדהמה שלנו מולם היא תוצאה של תחושת חוסר אונים (ולא של חוסר תקווה). ככל שאנו פוחדים יותר, ככה גם ילדינו פוחדים, אך זה לא מעיד על ציון "נכשל" בהורות, אלא מהווה סיבה טובה לאפשר לעצמנו לפחד, לתת לזה מקום בתחושה ובשיחה, וכתוצאה מכך ללמד את הילדים לחוות פחד ללא טראומה.

מה לעשות, אם מה שמפחיד אותי זה לא סכנה באופן כללי אלא מצב מסויים? אני יכולה להרשות לעצמי לפחד עד מחר, אך במוקדם או במאוחר אקלע בדיוק למצב זה. ואז מה?

אז כמו שאומרים בפרסומת על משכנתא, צריך לבנות תוכנית. אם קיים מצב מפחיד במיוחד, כדאי לתאר בפירוט מה עושים אז. נגיד, הכי מפחיד אותי שהאזעקה תתפוס אותי במקלחת. ערומה, רטובה, עם סבון ביד. עוד יותר גרוע: מקלחת את הילד. עירום, רטוב וכו'. מה עושים?

מחשבה ראשונה: הלוואי וזה לא יקרה. מחשבה שנייה: די, אין מקלחות עד סוף המלחמה. מחשבה שלישית: מה שלא יהיה, אני ארגיש מטופשת לגמרי. מצויין, מזה כבר אפשר להתחיל.

ובכן. אני מרגישה מטופשת. זאת התחלה תקינה של כל מגע עם הפחד: כולנו ברגעים כאלה לא מתאפיינים בחוכמה. כלומר, תחושה זו אינה עדות לחומרת המצב, אלא דוגמה לתגובה הולמת. חוץ מזה, כל העם מרגיש בערך ככה.

מה אני עושה? לוקחת חלוק... לא, קודם מגבת לילד... לא, כפכפים... ירוקים? ישנים? לעזאזל. לקחת חולצה? היא בחדר! ללבוש מעיל? שיא הקיץ! לקחת פלאפון? או אולי קודם לשים תחתונים?

התוכנית מתחילה להתחבר למציאות. אני במקלחת ונשמעת אזעקה? לשים חלוק (מראש לתלות אותו בחדר אמבטיה, לשים פלאפון בכיס), לעטוף את הילד במגבת (לדאוג למגבת גדולה בהישג יד), לנעול כפכפים מוכנים מראש, לאסוף שקית בגדים שעומדת ליד הדלת - וקדימה, רוץ. נכון, זה רטוב, קריר ומלחיץ, אבל תוכנית מוכנה ומפורטת מבטלת את הפאניקה. לא כל כך חשוב, ממה היא מורכבת. העיקר שהיא קיימת, שהחפצים הנדרשים מוכנים וכך פעם אחר פעם הופך מצב נוראי לסיטואציה לא נעימה. וזה כבר דבר אחר לגמרי.

בדומה לכך, מתכננים את רגעי הפחד עם הילדים. אתה פוחד שהאזעקה תתחיל כשאנחנו הולכים ברחוב? בוא נעשה חזרה. נצטרך לשכב על האספלט? מגעיל, נכון! בואו ננסה כבר עכשיו. שלום לך, אספלט. מה רואים מול העיניים? נורית? מה פתאום, זאת כלנית! אתה אומר שאין כלניות צהובות? רעיון מעניין, נגיע הביתה - נבדוק במגדיר צמחים. איך זה מרגיש לשכב על האספלט? מטופש? גם לי, במיוחד אם לוקחים בחשבון שכרגע אין שום אזעקה. עדיף כבר עם אזעקה, ככה לפחות לא נשכב כאן לבד? טוב, נקווה שפעם הבאה יהיה יותר מזל...

כל מצב מתוכנן ומפורט נתפס בתור מוכר, כלומר - מקובל. מהר מאוד ילדים יראו בו מן משחק. ואנחנו, עם כל הפחדים והחששות, לפחות נהיה יותר ממושמעים: כאשר אני יודעת בוודאות, מה אעשה ברגע האמת, אפחד קצת פחות.

לשבור את שיא הסבל

לצערנו, ישנם גם פחדים בלתי נסבלים. עד חושך בעיניים ורעד בעמוד השדרה, עד תחושת מוות, עד חוסר טעם מוחלט במשחקים, תוכניות ו"רגעיון". כאן חשוב לאשר לעצמנו לא להתמודד: ישנם דברים איתם פשוט לא צריך להתמודד. אם הפחד נראה גדול מהחיים, אם אין לנו שום כוחות להתגבר עליו, כדאי למצוא דרך לצאת מהמצב. אפילו אם כל העולם אומר "שטויות".

לעבור לקרובים בעיר אחרת, לשלוח ילדים לדודה בארצות הברית, לעזוב את הבית ושיצחקו הקנאים. לעשת כל דבר אפשרי כדי להפסיק את הפחד הבלתי נסבל. זה לא בושה. יש אנשים החווים את הפחד בצורה יותר קיצונית, כמו שיש גם כאלה שלא מפחדים כלל. זה לא סימן לכוח או חולשה, זאת תכונת אופי שיכולה להופיע ללא הודעה מוקדמת בכל מצב נתון. העיקר הוא להכיר בגבולות של עצמך, ולא לשחק גיבור ללא סיבה.

בואו נשאל את הילדים, מה זכור להם מהמלחמה האחרונה. תתפלאו: הם יכולים להתחיל לחייך. בית ספר התבטל,

הורים היו בבית, שיעורי בית לא היו, כולם אכלו פיצה כולל החתול, שאהב זיתים ולא אהב עגבניות. ילדים מוכנים למצוא נקודות אור בכל מצב חריג - במיוחד כאשר יש כאלה.

זה חשוב במיוחד במצבי חרום: יותר שמחה, יותר פינוק. מבלים לילות במקלט עם חלוק? תקנו חלוק יפה חדש. כל המשפחה תקועה שעות בממ"ד? תעבירו לשם משחקי שולחן, מחשב, אקוואריום ומלאי שנתי של פיצוחים (יחד עם מטאטא, שואב אבק ולוח תורנויות). שקדים ושוקולדים, פעילות משותפת, כולם בבית, אין לימודים - מי לא ירצה חופשה כזאת?

ברור שזאת עדיין לא ממש חופשה והמתח עדיין ענק. אך כל מצב קשה ניתן להפוך לקצת פחות קשה בעזרת פתרון בעיות מסוג של "אין מה ללבוש" או "אין מה לעשות". מביאים משחקים, ספרים וחתול נוסף, הרבה שמיכות ומקימים מחנה.

הוא עדיין דומה יותר למחנה פליטים ולא למחנה קיץ. אף אחד לא אומר שמלחמה זה טוב, אבל גם במלחמה יש סיכוי להרגיש יותר טוב. גם לנו, וגם לילדים. לפחות כדי שידעו בעתיד מה לספר לילדיהם הפוחדים.

הכותבת היא סופרת, מטפלת קלינית בהורים וילדים ומחברת מאמרים בנושאים פסיכולוגיים, בוגרת MA בטיפול קליני בהבעה ויצירה. הכתבה התפרסמה לראשונה באתר e-goom