החרדה משתלטת: מתי נדרש טיפול מקצועי?
היא עלולה לשתק אותנו ולגרום להפרעות נפשיות ולבעיות בריאות - אבל יש לה גם השפעות חיוביות. איך מזהים חרדה ומה עושים כדי למנוע ממנה להשתלט על חיי הילדים? המומחים מסבירים ב-"24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"
לא פחות מהטילים המתפוצצים, ואולי אף יותר, משבשות אזעקות "צבע אדום" את השגרה במדינת ישראל. אם מהטילים אפשר להתגונן באמצעות כיפת ברזל וכניסה למרחב מוגן, הרי שמהאזעקות אי אפשר להימלט. התוצאה: מאות אלפי ישראלים מכל רחבי הארץ שסובלים כבר כמעט שבוע מחרדה.
נשארים בריאים בצוק איתן:
- כך מגבירים משדרי הטלוויזיה את הטראומה של כולנו
- האזעקה העירה אתכם? 10 דרכים להירדם שוב
- איך לזהות פחד וצורך בעזרה במבוגרים וקשישים
כשמדברים על קורבנות המלחמה מבצד הישראלי, ראוי להכניס לסטטיסטיקה לא מעט אזרחים, ילדים ומבוגרים. הם מתקשים לאכול או לישון, לא מצליחים לתפקד כבשגרה, ובמקרים קיצוניים יותר גם בריאותם נפגעת והם נזקקים לטיפול. אבל מהי אותה חרדה, כיצד היא נגרמת וכיצד ניתן לטפל בה?
פועלים על טייס אוטומטי
"מאז שהתחיל מבצע 'צוק איתן' איבדתי את התיאבון ויש לי בחילה. הלב שלי כל הזמן דופק מהר ואני בקושי עומדת על הרגליים. הגוף שלי כל הזמן רועד בלי הפסקה ויש לי סיוטים בלילה." משפטים כאלה מוכרים בוודאי לכל מי שנחשף בימים האחרונים לאזעקות, ולעתים גם למהדורות החדשות.
כחלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, בעת אזעקה הגוף נכנס לדריכות מיד לאחר שזיהה גורם המאיים עליו. התוצאה: מערכת העצבים מפרישה אדרנלין ונוראדרנלין, חומרים שגורמים לעוררות יתר, דופק מהיר ונשימה שטחית.
הגוף, שמזהה את האיום, מנסה להתמודד איתו באמצעות הפרשת הורמוני דחק (סטרס) בשם קורטיזול ואלדוסטרון. ההורמונים בעצם אמורים לסייע לגוף לתפקד תחת לחץ, אבל כשהמצב נעשה כרוני עלול להיגרם נזק למערכות משום שהגוף לא אוהב מצבים של חוסר אונים או חוסר ודאות.
אף שנדמה כי ההשפעות על גופנו שליליות, מדובר בעצם באינסטינקטים חיוביים. "הם לא רק מודיעים לנו שאנחנו בסכנה, הם גם מכינים אותנו להתמודדות עם מצב הסכנה," מסבירה ד"ר ציפי בר-אל מהמכללה האקדמית בית ברל. "מי שאחראית לשינויים האלה זו מערכת העצבים האוטונומית, כלומר זו שפועלת ללא מודעות והכוונה שלנו."
מדובר בעצם במעין "טייס אוטומטי." הגוף מתחיל לפעול במהירות כדי להזרים יותר דם לשרירים; קצב הנשימה גובר כדי להעביר יותר חמצן; רמת הסוכר עולה כדי לייצר עוד אנרגיה; הזעה מוגברת מאפשרת מהירות גבוהה של ההולכה החשמלית של העור; מתח השרירים גדל כדי שאפשר יהיה לבצע במהירות כל פעולה; כלי הדם הסמוכים לעור מתכווצים במטרה למנוע דימום בעת פציעה (מה שגורם לחיוורון - אל"ק); והטחול מייצר כדוריות דם אדומות כדי לשאת יותר חמצן וכדוריות דם לבנות כדי להילחם בזיהומים בעת הצורך.
במקביל לסדרת הפעולות המהירה הזאת, מפסיק הגוף את פעילותן של מערכות שמפריעות להתמודדות משום שהן גוזלות אנרגיה מיותרת. כך למשל מואטת פעילות מערכת העיכול, והרוק בפה מתייבש כדי להגדיל את כמות האוויר שנכנס לדרכי הנשימה.
הקשר בין לחץ ומחלות
לחץ וחרדה, אומרים המומחים, עלולים לגרום בטווח הארוך לתופעות כמו אקזמה, פסוריאזיס, גרד, בעיות במערכת העיכול ואפילו נשירת שיער עד כדי התקרחות. התופעות הללו באות לידי ביטוי ביתר שאת במצב של "חרדה מוכללת" - מצב מתמשך שבו האדם מוטרד חלק גדול מהזמן וסובל ממתח ומחרדה קבועים.
"כאשר אנחנו מפרשים מצב כסכנה לקיומנו, כמו בשעת אזעקה, אנחנו חשים חרדה שיכולה להתבטא בכל אחד מאיברי גופנו," אומרת ד"ר בר-אל, פסיכולוגית ויועצת חינוכית. "ככל שתחושת החרדה מתארכת, כך התחושות הגופניות חזקות יותר: כאבי בטן, כאבי ראש, קשיי נשימה, רעידות, הקאות, שלשולים, דופק מהיר ועוד."
בספרו "למה לזברות אין אולקוס," טוען רוברט ספולסקי שלחץ לא גורם למחלות אצל בעלי חיים משום שהוא קצר: הזברה לחוצה רק כאשר האריה רודף אחריה. לעומת זאת בני האדם נחשפים לעיתים ללחץ שנמשך חודשים ואפילו שנים, ואפילו לחרדה מפני העתיד - יציאה למילואים בעוד שבוע, מבחן בגרות בעוד חודש.
הטענה שלחץ מתמשך גורם למחלות כרוניות עדיין לא אוששה במחקרים, אך ידוע שלחץ הוא גורם סיכון נוסף למצבים בעייתיים אחרים כמו גיל, מין, עישון, מצב גופני, הרגלי חיים, תורשה ועוד, שמעלים את הסיכון לחלות במחלות שונות. ידוע גם שיש קשר מובהק בין מצבי לחץ מתמשכים לבין לחץ דם גבוה, שהוא אחד מגורמי הסיכון למחלות לב ולשבץ מוחי.
מערכת העצבים הסימפתטית קשורה לכל איבר, לכל מערכת ואפילו לכל תא בגוף. במצבי לחץ וחרדה היא מפעילה מנגנון שנקרא "ברח," "הילחם," "קפא במקום". ואכן, במצבים כאלה אנחנו מתמודדים עם הבעיה באחת משלוש הדרכים, ממש כמו שזברה בטבע עושה כשהאריה רודף אחריה. כמובן שהקפיאה במקום אינה דרך התמודדות אידיאלית, אלא תוצאה של בעתה.
כשהסכנה חולפת פוסקת פעילותה של המערכת, ואת הפיקוד תופסת מערכת העצבים הפרסימפתטית, שמטרתה להרגיע את הגוף ולהשיבו לפעילות שוטפת של המשך עיכול, הסדרת קצב הלב, הורדת לחץ הדם ועוד.
מהם סימני האזהרה?
המציאות שבה כולנו שרויים במבצע "צוק איתן," אומרים המומחים, מפגישה בעיקר את ילדינו עם מצבי לחץ וסיכון קיצוניים וממשיים, שכוללים שמיעת אזעקות ופיצוצים, הליכה חפוזה למרחבים מוגנים, ידיעות תקשורתיות מאיימות, שיחות בין ההורים על המצב ועוד.
"הילדים חשופים לרמות מתח גבוהות, ודרך הקולטנים המיוחדים להם הם חשים את המתח סביבם ואת נימת הקול של הוריהם, גם אם אינם מסוגלים עדיין להבין את משמעותו עבורם," מסבירה מור שחורי-סטאל, פסיכולוגית קלינית מומחית, מרצה לפסיכותרפיה במכללה האקדמית בית ברל ודוקטורנטית באוניברסיטת חיפה. "ילדים לרוב גם אינם בשלים מספיק כדי להעריך נכונה את מידת ועוצמת הסכנה, ומפרשים אותה לעיתים יותר בהתבסס על עולמם הפנימי והדמיון מאשר על העולם המציאותי. חרדה היא תגובה נורמלית לחלוטין."
לעיתים התגובה של הילדים גלויה, וההורים יכולים לזהות אותה בקלות ולנהל שיחה עם הילד. הבעיה היא שבמקרים רבים הילדים לא מבטאים את הקושי באופן גלוי, באמצעות מילים, וההורים עלולים להסיק בטעות שהילד אינו מבין מספיק או אינו חש מצוקה עקב המצב הביטחוני. צריך לזכור שלעיתים הילדים לא יודעים או לא מסוגלים להביע את תחושותיהם במילים, והם עושים זאת באמצעות התנהגות או דרך ביטויים פיזיים.
סימני אזהרה שכאלה יכולים לכלול שינויים במצב הרוח - כעס או עצבנות מוגברים, נטייה לבכי, ומבחינה מחשבתית הם עשויים לעסוק באופן מוגבר במצב הסכנה ולהרבות בשאלות ובמחשבות על הדברים הרעים שעלולים לקרות. ביטויים התנהגותיים יכולים לכלול היצמדות למרחבים מוגנים, פחד מהימצאות במקומות שנראים להם מסוכנים, היצמדות להורים, הסתגרות, קשיי ריכוז או שימוש מוגבר בחפץ מעבר.
ילדים גם מדברים לעיתים דרך הגוף. סימנים למצוקה, למתח או לחרדה עשויים לבוא לידי ביטוי בהפרעות בשינה (קושי להירדם, סיוטים, יקיצות בלילה), בתופעות גופניות (כאבי ראש או בטן, בחילות וסחרחורות, עייפות) וגם ברגרסיה התנהגותית. במידה שתקופת הלחץ והחרדה מתמשכת, עלולות להיווצר בעיות לטווח ארוך יותר.
"פוסט טראומה הוא מצב קליני מאובחן," מסבירה ד"ר נטע רבהון-דמתי, ראש החוג לגיל הרך במכללה האקדמית בית ברל. "הילדים הקטנים יכולים לחוות רגרסיות כמו הרטבה וחזרה לבקבוק או למוצץ. הסיבה לכך היא שילד שמרגיש לא בטוח חוזר לעיתים למקום או לריטואלים מתקופה שבה יש אשליה של הגנה."
ההשלכות יימשכו שנים רבות
גם כשתסתיים הלחימה, את ההשלכות שלה ימשיכו לספוג חלק מהילדים עוד שנים רבות. מומחים שטיפלו בילדים בקו האש מדווחים על הרטבה בגיל מאוחר, גמגום, בעיות שינה ותופעות נוספות. "חשוב שהורים יבינו שילדיהם חווים את המציאות בראש ובראשונה דרך עיני הוריהם," אומרת מור שחורי-סטאל. "כאשר ההורים עצמם לחוצים וחרדים, הילדים יחוו בהתאם חרדה מוגברת. לכן מומלץ שההורים יחפשו דרכים לווסת את המתח של עצמם על מנת לתווך באופן רגוע יותר את המצב לילדים, מילולית והתנהגותית".
המומחים ממליצים להורים להקשיב לילדים, לשאול אותם כיצד הם מרגישים ולשתף אותם במידע אמין ברמה מותאמת ליכולות הרגשיות והקוגניטיביות שלהם. לגדולים יותר אפשר גם להסביר על אמצעי ההגנה הקיימים כמו כיפת ברזל ומרחבים מוגנים.
"נסו לתת לילדים ערוצים נוספים לביטוי תחושותיהם, כמו ציור, שיחה, סיפור או משחק תפקידים," אומרת שחורי-סטאל. "שמירה במידת האפשר על שגרה מוכרת ומרגיעה של הילד, והעסקה שלו בדברים אהובים עליו מקלה אף היא."
חשוב לזכור שברוב המקרים התגובה הבעייתית דועכת בתוך מספר ימים עד שבועות מסיום האירוע המאיים. אם הסימנים של התגובה החריפה נמשכים, מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע, שיבדוק אם יש צורך בהתערבות טיפולית שכוללת שלל דרכים להתמודדות.
לפנייה לכתב/ת 
