"הקמצן": חיסכון בעומק
יעקב כהן נותן פרשנות משעממת ושטחית לדמות הראשית שיצר מולייר, ומהווה את החוליה החלשה של "הקמצן" שעלתה בבימה, אבל האסתטיקה והמשחק של עמיתיו מצליחים להציל אותה
זהו מחזה שמוגדר כקומדיה ואף על פי כן, התפקיד הראשי ביצירה "הקמצן" מאת מולייר דורש, כמיטב התפקידים הקלאסיים הגדולים, יכולות דרמטיות מן המעלה הראשונה לצד כישורים קומיים. מספיק להיזכר בביצוע הנפלא של לואי דה פינס על מסך הקולנוע או של שחקנים כמו יוסף כרמון, יוסי גרבר ואריה צ'רנר על במת התיאטרון הישראלית, כדי להבין את ריבוי השכבות של הדמות הגאונית שבדה המחזאי הצרפתי.
בהפקה החדשה של תיאטרון הבימה הרפגון הוא החוליה החלשה. למעשה הוא הפרעה בתוך מרקחת עשויה היטב. יעקב כהן הוא פוני של טריק אחד, אולי כיוון שבניגוד לתפקידו בהצגה "הסוחר מוונציה", שאילצה אותו לצאת מאזורי הנוחות שלו, הפעם אִפְשָר לו מעטה הקומדיה לחזור לשטיקים המוכרים. כהן עסוק בעבודת הצחקה במקום בקפיצה אל מימיה העמוקים של הדמות. הוא משחק מהפה לחוץ, מדקלם את הטקסט, פוזל לקהל ומחכה לראות את תגובותיו לפאנצ'ים. תצוגת התכלית היא מעטפת ריקה או סילואט עם קווי מתאר מוגבלים.
מולייר כתב דמות אוטיסטית, לא מודעת לעצמה, כבולה בתוך נוירוזה וקורבן לתשוקה בלתי נשלטת שמכלה בה כל חלקת הגיון בריא. כהן הופך את הדמות לשטוחה בכך שהוא משחזר שוב ושוב את אותם הדפוסים הפיזיים והווקאליים (בדיקציה שגם מיטיבי לכת מתקשים לצלוח), וחוזר שוב ושוב על אותן המניירות. בסופו של יום זוהי פרשנות משעממת וחד ממדית.
ובכל זאת ההצגה שרקח הבמאי אילן רונן, משבצת בתוכה לא מעט הפתעות ופנינים, ולא רק במובן האסתטי שבא לידי ביטוי בתלבושות הנפלאות של מאור צבר - יוצר עתיר דמיון, כושר המצאה והומור, או בבמה שעיצבה שני טור - קופסא שחורה, שמנוקדת בדלתות עץ נעות שמרקדות עליה. רונן נותן דגש לגרוטסקה מסוגננת, מה שבא לידי ביטוי בתרגום של אלי ביז'אווי, בבמה, בהנחיית השחקנים וגם במוזיקה שהלחין אורי וידיסלבסקי. דווקא התנועה, שמנסה ללכת יד ביד עם השפה הבימתית שהוא יוצר, מאולצת ולוחצת.
הבחירה ללהק את רינת מטטוב לתפקיד אליס, בתו של הרפגון, מסקרנת ורחוקה מלהיות ברורה מאליה. מטטוב היא שחקנית אניגמטית יוצאת דופן, בעלת פיזיות מובחנת וקשת של יכולות דרמטיות, שלא באות לידי ביטוי בתפקיד זה. נדמה שהיא אינה מרגישה בו בנוח, כמו בבגד שמידותיו צרות או רחבות מדי על הלובש. גם השפה אינה נוחה בפיה, מה שמרחיק ומעכב. מפגש עם השחקן רוברט הניג, שממלא בהצגה שלל דמויות, משמח תמיד גם כשמדובר בתפקידי משנה שברור כי הם קטנים מדי ואינם ממצים ולו במעט את כישוריו. עידן אלתרמן בתפקיד העגלון שבשם החסכנות משמש גם כטבח בבית הרפגון, יוצא מגבולות המוכר של עצמו ויש בכך מן המרענן. הוא משחק דמות אלסטית ומשתמש לא רק במימיקה אלא גם בגוף כדי להעשיר אותה. לכאורה מתבקש ובכל זאת יוצא דופן.
בתוך קאסט של עשרה שחקנים זוהי טלי אורן, בתפקיד השדכנית, שגונבת את ההצגה. אורן, קומיקאית מצוינת עם רקורד לא מבוטל, מתעלה על עצמה, ולמען האמת זה לא קל. היא משתעשעת עם הדימוי והופכת את השדכנית לדמות קומיקס צבעונית משגעת. להצחיק זה עסק רציני ביותר, כמו שאמר דני קיי. אורן לוקחת את התפקיד ברצינות אך מרשה לעצמה להשתולל בגבולותיו, וזה מקסים ומשוחרר ומדבק בחיוניות.
בסופו של יום, "הקמצן" היא הצגה שעובדת בזכות אסתטיקה בימתית, דרמטורגיה ויכולותיהם של העושים במלאכה לכסות על חולשתה העיקרית והמרכזית - תפקיד ראשי שאמור להפוך את הקומדיה הסאטירית הזו ללונה פארק.
