פרשת מסעות: לחבר בין העולמות

מה משותף למנהלת משאבי אנוש מרחובות, שפית מהצפון, מושבניקית מהערבה, אשת תקשורת דתיה מתל אביב, אמנית מהרצליה ורופאה משוהם? אם הייתן שואלות אותי קודם, הייתי אומרת שכלום. אבל יומיים אחרי שיצאנו יחד למסע משטח נשי משותף יחד, הבנתי שלמרות שצברתי לא מעט שעות בעזרת נשים, בעצם עוד לא הבנתי כלום על חיבורים בין נשים.

• חוויה של פעם בחיים - מסע מאגמה צ'אלנג' יוצא לסרביה 
  

כך יצאנו לדרך, 30 נשים בגילאים שונים, ממקצועות שונים, עם דעות פוליטיות שונות, עם או בלי בני זוג, עם או בלי ילדים וגם - חלק דתיות וחלק חילוניות. כולנו במסע אחד שמנסה ליצור חיבור בין עולמות ותוך כדי כך מכניס יחד לג'יפ ולאוהל נשים שמגיעות ממרחק גדול במיוחד. יחד בג'יפים, יחד באוהלים, בחדרי מלון, בסירות ראפטינג, בטרקים רגליים ובהפסקות מקסימות בנופים הכי נפלאים שיש. נהגנו בשטח, חילצנו רכבים, החלפנו פנצ'ר בגלגל סורר ובמשך כל הזמן הזה לא הפסקנו לדבר. כל הזמן. על הכל. בין נופים פראיים לנהיגת שטח הכרנו אחת את השנייה כמו שרק במקומות רחוקים אפשר ולאט לאט, נוצר הקסם המיוחד הזה, שממשיך לחבר בינינו.

איך מקבלים את השבת בשטח?(צילום: נעמה אגמון)

שאלות שמטרידות את המגזר

גילוי נאות 1: אני דתיה. גילוי נאות 2: לפני המסע כמעט לא חשבתי על שאלות שאמורות להטריד את המגזר ממנו אני מגיעה. דחיסת כמויות הציוד העצומות שהכנתי לתוך תיק שנראה כאילו יתפוצץ עוד רגע ודיונים בשאלת: "סנדלי שורש להליכה במים כן או לא", העסיקו אותי הרבה יותר משאלות של כשרות או תחום שבת. אבל את הסביבה שלי זה דווקא כן הטריד: "מה עם האוכל?",

"מה עם שבת?" שאלו אותי ואני המשכתי לאפות עוגיות טחינה שהבטחתי לבנות שאביא, ובו בזמן לנסות לסיים את כל המשימות וגם להגיע לשדה התעופה בזמן (ועם שניצלים בפריזר לחייל שיבוא לשבת). אבל את הסביבה שלי זה מאוד העסיק: איך זה לצאת למסע מעורב? הם שאלו. אז יצאתי, וחזרתי עם תשובות.

שני הדברים היחידים שמבדילים בין חילוניות ודתיות במסע הם הכשרות והשבת. בכל השאר גילינו מהר מאוד שכולנו נשים. נושאי שיחה לעולם לא יחסרו לנו ומהר מאד נמצא את עצמנו מתחבקות באושר ובהתרגשות מול פסגה עוצרת נשימה, פשוט כי היא שם ולמי אכפת מי ברא אותה? העיקר שכל היופי הזה מקיף אותנו ועושה לנו טוב בסרעפת.

לחלק של הכשרות דאג צוות המנהלה המופלא של מאגמה ואין מצב שאני אסיים את הכתבה הזאת בלי להודות לאנשים המקסימים האלה: הם מכירים כשרות על בוריה ועל איסוריה השונים (בחיי, כולל הקיבוצניקים שביניהם), הם דאגו שיהיה לנו אוכל כשר בכל מקום, הם בישלו במיוחד בשבילנו (ממוצרים שחלקם הובאו מהארץ ובכלים נפרדים), הם פינקו אותנו בלי הפסקה ובעיקר, פשוט אהבו כל רגע. הם בישלו וצחקו, שמחו בחדוות היצירה ופשוט נהנו מכל אתגר שהוצב בפניהם. זה היה אוכל שבושל באהבה והוגש בשמחה ואנחנו הרגשנו את זה בכל טעם ובכל טקסטורה שעלתה על לשוננו.

נספיק להגיע לפני שבת?

יום שישי במסע הוא יום מיוחד, מצד אחד השיירה שלנו יוצאת לדרך ובמסע שטח, כמו במסע שטח, אין לדעת מה ילד יום. מצד שני, אישה דתיה במסע שכזה וביום שכזה עסוקה בשאלה אחת ויחידה: האם היא תספיק להתקלח לפני כניסת השבת? שרון המדריכה מבטיחה שכן ובשלב הזה אנחנו כבר מאמינות לכל מילה שלה. ובאמת, מספר שעות לפני כניסת השבת, אנחנו מגיעות למחנה ולי יש מספיק זמן להתארגנות נינוחה. חברותי המקסימות נותנות לי להתקלח ולהתכונן בנחת, צוות המנהלה דואג לאוכל מוכן שנשאר על האש כל השבת, עם חמין שמתבשל לאיטו כולל חלה ויין וכל מה שצריך בשביל שבת אמיתית.

הפרשת חלה בנוסח אפריקאי(צילום: תמר ריין פישבורן)

קבלת השבת המרגשת, יחד עם הריחוק מהבית מעצימים את תחושת הביחד החזקה שאופפת אותנו וביום השבת עצמו אנחנו יוצאות לטיול רגלי מקסים. אבל האמת היא שאלו הם הפרטים הטכניים ובאף רגע במסע הם לא באמת היו העיקר.

למצוא את המשותף

לפני שיצאנו למסע שאלתי את עצמי: עם מי אני רוצה להיות בג'יפ? עם נשים דתיות? רק עם דתיות? ברור שלהיות בצוות דתי יהיה לי פשוט וקל אבל הרי לא בשביל הפשוט והקל יצאתי למסע.

כשאני מקבלת את הציוות שלי, אני מבינה שהמצב שונה לגמרי: בצוות שלי יש רק חילוניות ולמעשה, אני הדתייה היחידה בג'יפ. מינוני הדתיות - חילוניות בצוותים האחרים משתנה מצוות לצוות ואני מבינה שמישהו פה באמת מתכוון לערבב אותנו. אני מחליטה גם לשמוח בזה.

אבל אז מתקשרת אלי אחת מחברות הצוות שלי: היא לא בטוחה שמתאים לה להיות עם דתייה בצוות. היא לא מכירה דתיים. לא מתחברת לדתיים ובכלל, היא מרגישה מאד אנטי. אז נכון, היא בחרה לצאת למסע מעורב אבל למה באותו ג'יפ?

שומרות מסורת יחד(צילום: דנה מושקטבליט)

אז אנחנו עושות את מה שנשים יודעות לעשות הכי טוב: אנחנו מדברות. ומחליטות להישאר באותו צוות. מבטיחות אחת לשנייה ללמוד ולהכיר בלב פתוח ומתוך תקווה לצאת נשכרות. מיותר להגיד שבשדה התעופה כבר נהיינו חברות הכי טובות נכון? פשוט כי השאלה מה את אוכלת, לא משנה שום דבר כשקבוצת נשים יוצאת יחד להרפתקה כזו. כמו שהרבה דברים אחרים לא משנים: גיל, מקצוע, דעה פוליטית. אנחנו יוצאות למסע עם נשים שלא הכרנו מתוך רצון פשוט לקבל כל אחת באשר היא. פתיחות וסובלנות הן מילות המפתח וזה אומר שכל הזמן חיפשנו את המשותף. אולי בגלל זה גם מצאנו אותו בקלות שכזאת.

קבלת שבת מיוחדת שבה כל אחת יכולה לתת ביטוי לשבת כפי שהיא מרגישה אותה - זה לחפש את המשותף. כשהבנות שמארגנות את הפסקת הקפה מספרות לך שהן הביאו במיוחד עוגיות כשרות מהבית, ברור לך שהן מחפשות את המשותף וכשצוות של דוסיות משמיע מוסיקת טראנס באמצע שום מקום ופוצח בריקודים זה הכי משותף (וגם הכי מצחיק בעולם).

רחוקות מתקשורת מלבה ומעוותת, רחוקות מהחברה הישראלית הסטריאוטיפית, יכולנו להכיר באמת, לשתף בלבטים, לייצור חברויות עם נשים מיוחדות ולמלא את הלב בעוצמה ובכח הקיימים רק בשיתוף. אני מביטה היום על חברותי למסע: דתיות או חילוניות? למי אכפת בכלל.

מקבלות את השבת יחד - עם סובלנות והקשבה(צילום: סמדר יגר)

הזיכרונות שצברנו יחד ממלאים אותנו באהבה ענקית, הדמעות שהזלנו והצחוק שצחקנו נשארים איתנו לנצח והחברויות שאנחנו לוקחות לחיים אף פעם לא עסקו בשאלות הלכתיות הו פשוט מתנה שקיבלנו ונתנו לעצמנו ככה סתם, באמצע החיים.