חודש משחקי המוות

זה היום ה-33, ומשחקי המוות נמשכים. שני עמים על מגרש זרוע הרס, לשניהם היסטוריה ארוכה וזיכרון קצר, ושניהם לא רואים זה את זה ממטר. בעיוורון כמעט מוחלט, בטמטום הזה שהוא תוצאה של בורות וחרדה שמולידות שנאה, הם מממשיכים לשגר זה לעבר זה בעיטות ישר לפנים. מי ישרוק להם להפסיק כבר? מי יוציא אותם לזמן פציעות? מי ישמע את השריקה?

אנחנו תחילה, כי ככה זה כשהחרדה גוברת עם כל אזעקה, גם כשיש כיפת ברזל. במצבים האלה - שממשלת ישראל בחרה שלא לקרוא להם "מלחמה" כדי להרדים את הגרועים שבפחדינו - קודם אנחנו, קודם שלנו. קודם הבית שקרס בהיעדר נס וזה שעדיין עומד על תילו בזכות הנס, ופצועינו המעטים - השבח לאל - ונפגעינו הקלים וקיטורינו הגדולים.

חודש ויום לאחור: הכותרות שבישרו על מחול השדים שבפתח

וזה היום ה-33 שהנפש הישראלית, יהודית או ערבית, עוברת טלטלה רבתי תחת רצף אירועים בלתי מתקבל על הדעת במהירות, בעוצמה ובהשלכות שלו על חיינו. ידיעה על שלושה נערים נעדרים לא העיבה על שמחת המונדיאל או תוגתו, תלוי את מי שואלים, אבל מיד כשנשמעה המילה "חטיפה", כמה מהפחדים הקשים ביותר יצאו ממחבואם והדביקו מיליונים אל המסך. יחד עם הפחדים יצאו גם העמדות הקשיחות והמבוצרות של כולם למחול שדים זו נגד זו, כאילו היותם של החטופים ימנים או לא, דתיים או לא, נערים או לא, חשובה יותר מעובדת היותם בני אדם.

והפחד גדול, וממשלת ישראל מנסה בכל כוחה להרגיע ולא לספר את האמת, אבל כבר מתברר שמשטרת ישראל לא ידעה להגן עליהם בזמן אמת ואולי לא יכלה, וראשים עפים אבל לא מספיק, ומי שעיניו בראשו ורואה את המכונית המפוייחת אומר ש'לא ייתכן, הם לא בחיים', ומנגד משדרים לנו שוב ושוב את אותה תוכנית עבודה מקוללת או אותו נסיון נושן להרגיע - פעם זה "תאפילו את החלונות" ופעם זה "תשתו הרבה מים" ופעם זה "צה"ל חזק וינצח" ופעם "הנחת העבודה היא שהנערים חיים".

והם לא: גל גדול של סולידריות עם הוריהם אצילי הנפש הופך, עם החרדה והצורך הנצחי ב"תגובה הולמת", לגל גדול של מעצרים ופיצוצים ומכות ואלות בגדה, וזה עוד לפני שמוצאים את הגופות, ומי שרצה להאמין ומי שלא שמע את רחלי פרנקל אומרת "אלוהים לא עובד אצלנו", נמלא חרדה המתורגמת מהר מאוד, מהר מדי, לזעם קדוש שלא עצרו אותו בזמן, כשלא עצרו את ההסתה הכוללת, כשאיפשרו לתג מחיר להתקיים באין מפריע כמעט ולמילות השנאה לפעפע בכל מקום. והנה עוד נער, וכבר ברור שעין-תחת-עין, ולא יהיה לזה סוף. רצח הוא רצח, אומרות משפחות הנערים: אוזנינו כבר לא שומעות.

כי מנגד יושבים ערבים, גם בינינו וגם מעבר לגבולותינו המטושטשים עד מאוד, ומיעוט קטן עד כדי גיחוך מביניהם משמיע קולות שמחה למשמע זעקות האבל שלנו, וקולות אבל גדולים למשמע זעקות השמחה של מיעוט קטן עד כדי גיחוך בינינו, וכבר הדרך סלולה להמשך. שני הצדדים, בעזרת המיעוטים הקולניים, משדרים איבה תהומית זה לזה. שני הצדדים מוכנים לגמרי להסלמה, ובאשר הם מוכנים, בוא תבוא. שקט, עכשיו משגרים.

ושוב אנחנו: אנחנו שחונכנו כי כאן המקום הכי בטוח ליהודים, שצה"ל חזק וצה"ל ינצח, שנרצץ את ראשיהם ונכתוש את תשתיותיהם ונחסל את מנהיגיהם - אנחנו עומדים נבוכים ומבוהלים למדי כשפסקול חיינו קורס לתוך אזעקה ועוד אעזקה ועוד אחת, ויום ועוד יום מתזזים את יושבי הארץ למרחביהם המוגנים-יחסית, והנה כבר אנחנו ניתלים בנשק-פלא, ובנס של היעדר הפגיעות בנפש, וכבר קם מי שאומר כי יש טילים בתל אביב בשל פריצותה ושוכח שבנתיבות הצנועה והחסודה יש יותר.

הקלישאות קורסות גם הן, אחת-אחת: בנפש הפרטית כמו באולפני השידור הממלכתיים עד זרא. מעונבים ומלאי אדרנלין יושבים מומחים בימים ובלילות, וזה אומר לכתוש ולכבוש וזה אומר לשוב ולהידבר. ומי אנחנו, סטטיסטים עלובים במשחק המוות, שנדע מה נכון? ומי אנחנו שנקרא בקול גדול למנהיגינו לעשות כך או כך, כשכל מה שניסינו עד עכשיו, כולל ההדחקה העצומה הנחוצה כדי לדמות שיגרה בשכונה האלימה שלנו, מתפוצץ גבוה-גבוה מעלינו והרסיסים עפים לכל עבר?

ומנגד, בעיר הצפופה ביותר בעולם, יושבים המוני אזרחים מבוהלים הרבה יותר ואולי משום כך נחושים הרבה יותר. כי אין להם ברירה, כי אין להם מרחב מוגן מפנינו, כמו מפני מנהיגיהם שלהם, שקוראים להם לעלות על הגגות בעוד שהאויב - אנחנו - קורא להם לברוח משם. למי יאמינו, ובאיזה מחיר? מה יעשו כעת? לאן יימלטו?

ושני הצדדים, שכבר לא רואים זה את זה, ממשיכים לעשות את מה שהם יודעים לעשות: אלה משגרים ואלה שולחים את מטוסיהם, אלה רוצים במותם של רבים ככל האפשר, ואלה משתדלים לא להמית יותר מדי כדי שתמונות המוות המשודרות בעולם - אמיתיות או מזויפות - לא ימנעו את התקיפה הבאה. ומנהיגינו, שרק אמרו שימגרו, מודים עכשיו כי הם לא רוצים.

ומה הם רוצים? ומה אנחנו רוצים, חוץ משקט? ומה אנחנו מוכנים לעשות תמורתו, חוץ מלהמשיך ולירות? ומה ההם, הבלתי נראים, רוצים בכלל? האם כולם חיות אדם - בדיוק כמו שהם חושבים עלינו - או שאולי כל אחד ואחד מאיתנו ומהם הוא אדם, ורצח הוא רצח הוא רצח, ורק היישות החכמה הגדולה שתבהיר לנו ולהם את כל זה עדיין חסרה עכשיו, בזמן הפציעות על המגרש ההרוס, המפויח, המדמם?

די, זועקת הנפש. די. די למשחק הזה. 32 ימים אחרי, כאן או שם, בבונקרים המבוצרים שלהם ושלנו - יש מנהיג ששומע?