יקר בנתב"ג: מישהו הכריח אתכם לקנות?

בפעם האחרונה שטסתי לחו"ל המצאתי אימרה ידועה, ומאז אני מקפיד להזכיר אותה לכל מי שנוסע אחריי. אותה אימרה גורסת ש"הקפה של נתב"ג לעולם יהיה הכי שווה". אבל לא בגלל שהוא מיובא מקולומביה או איטליה. למעשה, ההצהרה / המצאה שלי תקפה גם לגבי קולה, מאפה שקדים, סנדוויץ' חלומי, צלעות כבש בשיפודי התקווה בדיוטי פרי או כל מה שיפנק לכם את הכרס.

אולי תביאו סנדוויץ' מהבית?(צילום: גלעד קוולרציק)

למה הכי שווה? זה לא בזכות טיב המוצר, ובטח לא משום שביצעתם עסקה משתלמת ודפקתם את המערכת. שווה בגלל מה שבא אחריו: המטוס. העובדה שבעוד שעה לכל היותר אתם מתעופפים מכאן, והאצבע ממזמזת את כרטיס האשראי בחושניות ששמורה למשחק מקדים.

אז למשחק הזה יש שני צדדים. שניהם מתמסרים לחוויית הנופש והפורקן הישראלית, כשכל אחד ממלא את חלקו בדבקות. אנחנו מוכנים לשלם - הם מוכנים לטחון 24/7 ולזכות במכרז עתיר ממון של רשות שדות התעופה.

אתם תקנו, גם בלי מבצעים - ועל החנויות בנתב"ג כמעט לעולם לא חלים מבצעי הרשתות בשאר הסניפים - ואפילו לא תרגישו שדופקים אתכם. למה? ככה. כי זה חלק מהחופשה.

למה להתחיל את הנופש שלכם ברגל שמאל ובהתקמצנות על כסף שיושב טוב בתוך הפאוץ'? אם כבר הוצאתם 200 דולר בדיוטי, ועוד 300 שקל על בושם, לא תתרמו עוד 50 שקל על כריך חביתה מהוויטרינה?

למי קראתם שבוי

בואו נעמיד דברים על דיוקם. הטענות על ניצול חזירי של קהל שבוי, כפי שמיהרה חברת כנסת אחת להגדיר את המשחק הזה במתחם ההמתנה לטיסות בנתב"ג, הן משוללות כל יסוד. למטבע כאן, וסליחה על הקלישאה הנכונה, יש שני צדדים - תרתי משמע. הצרכן כאן אינו שבוי, שכן הוא משתף פעולה מרצונו ולא מחוסר ברירה, כחלק מהחוויה הכוללת של החופשה.

גם אני, שמחזיק מעצמי צרכן שעומד על זכויותיו ויודע לדרוש אותן כשצריך, ולא קונה קפה הפוך ב-18 שקל, מוכן לשחרר בדרך לחו"ל ולבזבז את השטר הראשון שלי שם.

אוכל בטיסה. טעים לכם?(צילום: mct)

אם תרצו דוגמה שונה, קחו למשל את הקולנוע. שם, אכן מדובר בקהל שבוי, ואמנם החוק החדש בנושא עושה חסד עם מי שלא מוכן להשתעבד לתעריפי המזנונים ב"סינמה סיטי", "יס פלאנט" ודומיהם. אבל בבן גוריון - בדיוק כמו בחוף הים שבו מחירי המזנונים בשמיים - אתם יכולים להביא אתכם אפילו ציוד לפיקניק, כל עוד הוא עובר את הבידוק הביטחוני.

תביאו שניים, תביאו שלושה, תביאו ארבעה כריכים, וקופסאות, וארוחות מהבית. איש לא יעמוד בדרככם. השמיים (הפתוחים) הם הגבול.

זה לא אותו דבר(צילום: אבי מועלם)

אני לא זכיין של אף רשת, מעולם לא הייתי ותחום העסקים רחוק ממני כמו טווח הטילים של חמאס. אבל ההתנפלות על "הניצול החזירי" של רשתות המזון והקפה היא לא הוגנת, ודינה כדין דחיפת היד לקופה ברגע שהמוכר מסובב את הראש. "מס חזירות", או "מס גרידיות", אינם צריכים להיות תקפים במקום שבו איש לא מערער על כך.

הקמפיין התקשורתי המתוזמר והמתוזמן היטב מריח כמו הנטייה הישראלית האוטומטית להתלונן על כל דבר.

הדינמיקה בין הרשתות הללו לרשות שדות התעופה, והסכומים שהן משלמות בתמורה לזכות להציב שם דוכן פלוס הוצאות תפעול גבוהות - כל אלה אינם רלוונטיים כאן. עסק צריך להרוויח. אף אחד לא אסר על הטסים לחו"ל להצטייד במזון מהבית. אלה התיירים הישראלים, שבוחרים לפנק את עצמם עוד בנתב"ג, אולי דווקא בגלל שלא יישאר להם הרבה עודף משטר של 100.

יוסי חטב, עיתונאי בקבוצת ידיעות תקשורת