על הסכין: ספרים של ניכור
הניכור האנושי הפך לנושא מרכזי בספרות ובהגות. בין הטכנולוגיה, האבסורד ואובדן המשמעות - הסופר שחר גבאי בחר חמישה ספרים שנעים להרגיש זרים בחברתם. מפואמה מאת אסיף רחמים, דרך בקט ועד לסיפור פנטזיה על חורבן בית המקדש. ספרים על הסכין
ישנם ביטויים רבים לתופעת הניכור של האדם, תופעה אשר מאז מרקס ועד ימינו אנו הפכה לנושא מרכזי הן בהגות והן בספרות. תחושת הזרות של הפועל בחברה הקפיטליסטית כלפי פעולת הייצור, התוצר, טבעו שלו ושל זולתו; העייפות הקיומית המתקבלת בשל הפיתוי לנוחות, המתאפשרת בקלות רבה יותר באמצעות הטכנולוגיה; האבסורד ואובדן המשמעות המופיעים באמצעות הפירוד בין האדם לחייו; הקונפליקט בין הפרט לדרישות החברה הגורמים לחציה בין האני האמיתי לאני המזויף - וכן הלאה.
ניתן גם לחשוב על בעיית הניכור של האדם מתוך אלמנט בסיסי בהרבה: השפה. באמצעות כלי בראשיתי זה ,הצליח האדם מצד אחד לחרוג מעצמו ולהשיג שליטה על הדברים באמצעות שיומם, הגדרתם וניכוסם. מצד שני היוותה השפה את התרחקותו ממגע ישיר עמם, שהפך במקרים רבים לבלתי אפשרי. הנה חמש יצירות העוסקות בביטויים שונים של ניכור:
"ליקוי מאורות", מאת אסיף רחמים
אחד מעמודי התווך של הפואמה "ליקוי מאורות" הוא הכמיהה העזה של כל הדמויות למגע לא-מתווך, והטרגיות של ניסיון זה המתבטאת באי-האפשרות של האדם לחדור פנימה אל נפשו של הזולת. האדם מופיע מנותק משאר האנשים, מיחסיו עם בני זוגו, מהעולם המתקומם כלפיו ומאיים להטביעו. הוא בודד ועזוב בעולם טכנולוגי שהקיא אותו בשאט נפש, וכך הוא חווה ניתוק רגשי ופיזי מעצמו, בהופכו אף את גופו שלו לזר לו.
בפרק החמישי של הפואמה מוצגת דמותו של מונס הדיג, חצי אדם חצי מכונה, היושב "אסור במעיל דייגים... רתוק אל המזח... ביפו". הסימביוזה של האדם עם הטבע מופיעה כאן באי-אפשריותה, כאשר הטבע הופך למלכודת מוות עבור גופו של מונס, המחליד והולך בגלל המים ומלח הים. מונס הופך זר לעצם הדבר לו הוא נזקק על מנת לחיות - לגופו שלו.
התנועה היחידה המתוארת אצל מונס היא בעוויתות זיכרון קטועות, עד שגם זיכרון זה מתפרק ועמו גופו של מונס. רק הפירוק הפיזי והאִלמוּת מאפשרים לו "להישיר מבט" אל נבכי עצמו:
"ועוד הדיג מתיפח, נתק מצחו, נתקו לחייו,
נשרו כדוריות עיניו וצפו על המים,
והוא זכה, ברגע של מאור-עינים,
להישיר מבט מגבה הגלים
אל אימת מעמקיו החלולים".
מכלול יצירתו של סמואל בקט
הניכור הוא מוטיב מרכזי ביצירתו המגוונת של אמן מופלא זה. הדמויות של בקט יוצאות למסע משום מקום אל שום מקום, דבר אינו קורה או מתפתח, וכל התנועה היא מעגלית. ב"מחכים לגודו" אסטרגון וולדימיר אינם נעים ממקומם במהלך כל המחזה. המלל שלהם סטטי ועקר, נטול כל אפשרות. הם זרים לעצמם, חיים חיי גלות חסרת תקנה, אטומים לפנייתו של האחר לעזרה ולכל אפשרות לחוש את הזולת. הם מחכים למה שהם יודעים שלעולם לא יגיע, לגאולתם הבלתי אפשרית.
השיתוק הנפשי אצל בקט מיוצג פעמים רבות דרך שיתוק פיזי (במחכים לגודו זה גופם הזקן והעייף של אסטרגון וולדימיר) והדיבור הוא ברובו מונולוג פנימי, כמֵה לנמען וחסר כל אפשרות לדיאלוג. בטרילוגיה (מולוי, מאלון מת, אלושם) מולוי מספר את קורותיו מחדרה של אמו, אליו הוא מגיע משותק בפלג גופו התחתון. הוא מתואר כזקן, בלוי, דהוי ואימפוטנט. הוא אינו יודע כיצד הגיע לשם. הוא אינו יודע אם אמו חיה או מתה או אם יש לו או אין לו בן. "חסר לי רק בן. אולי יש לי אחד איפשהו. אבל אני לא חושב". וקצת לאחר מכן: "לפעמים נדמה לי שאפילו הכרתי את הבן שלי..".
שפתו מאופיינת באסוציאציטיביות קטועה, כאוטית, חסרת כרונולוגיה. הוא מספר על חיפושו אחר אמו בתהליך לא ממוקם החוזר על עצמו ומדגיש את הניכור של הקיום: חוסר זהות, היעדר כיוון, התפוררות של הארגון המחשבתי ושל ה"אני". מולוי מנוכר לעצמו, לגופו, וניכור זה מוצא את ביטויו בבעתה מהמפגש עם האחר - מפגש שמולוי מתחמק ממנו.
"כפור", מאת שמעון אדף
שנת 2500. עולם מערבי בו האדם הפך לחצי מכונה, ומולו גטו יהודי תל אביבי אנטי-טכנולוגי, הנשלט על ידי משטר דתי המסתגר בתוך עצמו ומשתמש בהלכה היהודית לניכורו של האחר. מדען יהודי החי בהדחקת שדי עברו בעולם הגויים, נקרא לעצור מגיפה התוקפת אברכים צעירים והופכת אותם ליצורי-כלאיים הנחשבים טמאים. זו נקודת המוצא של הספר המועבר על ידי דמות משורר תלוש ורפלקטיבי בן ימינו, החי בין "כאן" ל"שם", בין עבר לעתיד, שהעלילה רבת השכבות מתגלה כסרט אותו הוא מביים.
אדף, ביצירת מופת נועזת וחדשנית זו, בונה עולם מנוכר וסטרילי המוצג בשפה תסריטאית ישירה וקרה, שכמעט ואינה מעניקה גישה אל מחשבותיהן הפנימיות של דמויותיו הנותרות זרות בתיאורטיות שלהן ובמבען הרגשי הניטל מהן, ושהגישה אליהן הופכת כמעט בלתי אפשרית עבור הקורא שנאלץ להתמודד עם התפוררותן של המחיצות בין המספר לקוראיו, בין "השחקן לבין התפאורה שלו": התפוררות אשר כפור של זרות מנשב מתוכה.
"השמחה העצומה", מאת עמנואל גולדשטיין
בית המקדש השלישי כבר נבנה ונחרב. המשיח הגיע ועזב. במלחמה הגדולה ישראל הושמדה מעל המפה, ולא נותר זכר מהתרבות היהודית. כל אלו קרו בעבר הרחוק והעולם נראה כעת אחרת. באמצעות מכונה מושלמת - משטר מחשבות טוטליטרי מולך בנשמות נתיניו דרך מחיקת תכונות "חלשות" כגון חמלה ואהבה מתודעת האדם, והגדרתה מחדש של האהבה היחידה כאהבה למכונה.
עשרות שנים לאחר מכן מקבל עמנואל גולדשטיין (גיבור הספר ושמו הפסבדונימי של מחברו, השאוב מ-1984של ג'ורג' אורוול), חסר בית החי בין פחי הזבל בסיאטל, התגלות שהוא היה אחד מהכוהנים האחרונים ששימשו בקודש לפני החורבן. על עמנואל מוטלת השליחות לבנות את בית המקדש מחדש. זוהי בערך תמצית העמוד הראשון בפנטזיה הדיסטופית הפרועה של גולדשטיין, המגולל עולם בו האדם מתהלך כחי-מת, כחד-ממדי, כמנוון מפאת נוחות מסממת שאינה מאפשרת לו לחוש דבר, ובו ה"אחר" משמש אמצעי שליטה למשטר ומתועל להסחת דעתו של האדם מריקנות קיומו.
"הבחילה", מאת ז'אן פול סארטר
ברומן האקזיסטנציאליסטי המופתי שלו, "הבחילה", מתאר סארטר את המפגש עם האחר כמפגש שאינו ניתן להכלה,
ולכן מעורר בחילה אצל הגיבור רוקנטאן. לשיטתו של סארטר, המפגש עם האחרוּת הוא מפגש שנכפה על האדם וחושף את השרירותיות והסתמיות של הצופה והנצפה ומותיר אותם נטולי משמעות. הבחילה שמרגיש הגיבור כלפי "הקיום הנחשף פתאום", כלפי הדברים המאבדים את "סברם הבלתי מזיק, ציפויים", מהם נותרים "רק גושי חומר מפלצתיים...עירומים בעירום מפחיד ומגונה", היא קרע בלתי ניתן לאיחוי הנפער בינו לבין המציאות.
ה"אני" המארגן את המשמעות של העולם ומסדר את האובייקטים מסביבו נחשף בהיעדרו מתוך הניתוק מהדברים. הגיבור רואה את הדברים-כשהם-לעצמם, באחרותם המוחלטת, בזרותם המאיימת בהיותה מחוץ למסגרת השליטה שלו, ובכך נתקף בבחילה שהינה תוצר של תחושת זרות בלתי ניתנת לעיכול ושל איום על חירותו וערכו.
ספרו של שחר גבאי, "סיפורו של סול", ראה אור לאחרונה בהוצאה עצמית.
לפנייה לכתב/ת 
