נביא הזעם: 15 שנה למות מאיר אריאל
מלחמה וטילים, בנייני מגורים גבוהים ויוקר מחייה מטורף - באלבומו "רישומי פחם" מאיר אריאל ניבא את הכל. עם ציון 15 שנים למותו, מיכל חי חוזרת אל היצירה האפוקליפטית אותה הוציא המוזיקאי ב-1995 בשקט יחסי, ואמר: "אני ממליץ לא להאזין לה"
"כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת/ ענן שחור עולה במערב/ אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת/ לראות את עמלך נחרב"
כבר חמש עשרה שנים שמאיר אריאל לא כאן, אך המילים שאף אחד לא אומר כמוהו, השירים וההשפעה על לא מעט יוצרים נשארו. ביניהם נשאר גם אלבום אחד, מעוטר בשחור לבן, מתחת לעטיפה שעליה רישום של דמות אפורה ודומעת, אשר מישירה מבט אל העולם מהצד. מתוכה נובע אלבום אשר טומן בחובו כמה מהשירים היפים, הכואבים והמדויקים ביותר שנכתבו בשפה העברית.
שירים של אדם העומד חסר אונים מול הטבע, מול הטכנולוגיה, מול חברה גסה ומסתאבת, מול דמוקרטיה פרוצה. שירים המבטאים - ובמידה רבה מנבאים - את אובדן הקשר עם האדמה, אל מול המגדלים שצומחים לשמיים. חוזרים אל כאבי העמל של החקלאי העומד חסר אונים בשדה הלבן שלו, ומביט בענן הגשם השחור שמתקרב ועומד לשטוף ולהחריב אותו. שירים על אלו שהשכילו ללכת במצוות הוריהם ולרכוש מקצוע ונותרו ללא דבר. רק עם עבודה סיזיפית, או במקרה הגרוע, רק עם זנב לטאה מפרפר בקצב העבודה שהייתה להם. שירים שמתארים יותר מכל את הסדקים של החברה הישראלית, ושבמידה רבה ניבאו את אלו שרק עמדו להיפער להעמיק.
"אמא אמרה וחזרה ואמרה, עד שנמאס לי לשמוע/ מה שלא יהיה ועל כל צרה לך תלמד מקצוע/ אימא סיפרה שאימא שלה, סבתא הייתה אומרת/ שהבנאדם צריך דבר מה ביד אחרת". ..."סובב סובב לו הגלגל/ מתיז גיצים של רשף/ משבר פוקד את המפעל/ ועוד מפעלים ברשת/ אין מכירות אין תזרים מזומן/ צחוק בקיבה פוקע/ פיטורי יעול ואני מסומן/ צחוק בקיבה תוקע (מתוך "שיר המקצוע")
השיר הפותח את רישומי פחם הוא 'חיית הברזל', וקשה שלא להביט באמצעותו בישראל של היום, בלתי אפשרי לקרוא ולשמוע את המילים מבלי לראות אותנו. את המגדלים שצמחו אל מול הקושי להשיג דיור, את הפערים העצומים שנפערו בין העניים והעשירים. האזעקות והרקטות והטילים, והאלימות בשידור חי רצף שידורי החדשות, שנקטע רק לעתים עם פרסומות צעקניות ותוכניות ריאליטי ש"קשה" לוותר עליהן.
"כל הקולוסיאום הכל עולמי הזה/ עם חלונות ההצצה על הזירה/ המלאה גלדיאטורים שהם חיות טרף/ ודם מציף את תת ההכרה/ תחליף תחנות תמיר ערוצים/ תשוטט כאות נפשך בעולם/ תחשוב שאתה מחוץ לכל זה/ לא נוגע לך זה שם/ אבל בינתיים מה שקורה/ זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה/ מתרגל לחסל בלחיצת כפתור חיית טרף גלדיאטור".
כשהחל מאיר אריאל לכתוב את "רישומי פחם" בראשית שנות התשעים, הוא עצר את תהליך היצירה שלו ובינתיים הקליט והוציא את "זרעי קיץ", אלבום "קל יותר" לעיכול. רק ב-1995, כארבע שנים מאוחר יותר, חזר לחומרים שכתב ולאחר לבטים ומחשבות אם לגנוז אותו, הרגיש שהוא חייב להוציא אותם באלבום. "ראיתי שאני, בזה שאני לא רוצה להוציא את זה, אני לא נפטר מהלחץ של השירים האלה לצאת", אמר אז בראיון ליואב קוטנר בגלי צה"ל. "וכל זמן שאני לא מחלק את זה עם זולתי באיזושהי דרך - את כל החומר הזה, את כל השאלות האלה - אז הבטן שלי מנופחת. אז פשוט הגעתי להחלטה שאני מוציא את זה וזהו".
לדבריו, הקליט את "רישומי פחם" באולפן עם שירה וגיטרה בלבד "כאילו אני יושב לפניך בחדר שלך ושר לך את השיר, את התקליט, בנשימה אחת", ורק לאחר מכן הוסיף מעט ליווי קלידים ואקורדיון של דורון פיקר, וצ'לו של קרני פוסטל. את האיורים שעל העטיפה, רישומי פחם בשחור לבן, הוא אייר בעצמו - והוציא את האלבום באופן חריג וכמעט פורץ דרך באותה תקופה - בשקט, באופן עצמאי, ללא תמיכה של חברת תקליטים, ללא יחסי ציבור ובהפצה עצמית לחנות תקליטים אחת בלבד.
בראיונות המועטים שהעניק אודותיו, אף הגדיל והמליץ להימנע מלהאזין לו. זה היה מן מהלך צנוע המעיד אולי על מידה מסוימת של בושה, או חשש מאמירת מילים קשות מדי. בושה שאולי לא תמיד הייתה אופיינית לו, אך יתכן ואפיינה את אותה התקופה. קשה לדמיין מישהו עושה דבר כזה היום, בעידן בו הבושה כמעט ונעלמה.
אחת ההופעות הבודדות של מאיר אריאל עם השיר "ס'אוחתו אפעס #3" היתה בתכנית האירוח של מי שלימים הפך לשר האוצר שלנו, יאיר לפיד. את המילה "ס'אוחתו" הוא מפרש בחיוך, כהמצאה לשונית למילה "בלוז". "אני מחפש בעברית משהו כמו (המילה) בלוז, ולא מוצא", הוא אמר שם, "אז באופן אקדמי קצת אני ניגש לזה ותוקף את השורש 'קסוֹחַ - ק.ס.ח', שנשמע כמו משהו שיכול לגרד איזה נרב מעצבים, וקורא לסגנון הזה 'קוסוחתו'. אבל זה קצת מחוספס. בשביל שם, צריך משהו שמתחלק, כמו 'בלוז', אז הורדתי את הקו"ף ויש לי 'ס'אוחתו', שזה שם. וגם תירוץ יש לי באופן אקדמי, שאומר ששירי ס'אוחתו האלו הם שירים שהשומע אותם מסנן חרש 'ס'אוחתו' תוך כדי שמיעתם".
גם שם, לפני ביצוע השיר בתוכנית, הציע אריאל לוותר על האזנה לאלבום. לפיד השיב לו בציטוט של מיכאלאנג'לו אודות אומנות. השיר, באופן אירוני למעמד, מתאר מאבק קיומי של עבודת כפיים אשר אינה זוכה לשכר, מתריע בפני תגובות אלימות ומציע למתן אותן. קשה להתעלם מכך שכל זה מזכיר יותר מכל, סיפורים הנשקפים אלינו היום ממהדורות החדשות. "בכל הרצינות", אמר, "מי שרוצה לעשות לעצמו טוב על הנשמה, שלא ישמע את התקליט הזה".
"רק אל תחזור הביתה כבד ושיכור
אל תתחיל לחתוך, לזרוק, לקרוע ולשבור
אל תכה את הילדים, על מי אתה גיבור
אל תשחית מקום אליו תרצה לחזור
ואל תוסיף דברים שלא תרצה לזכור...
הואיל
וזה לא יועיל"
לסיום בתרועה, בשיר "דמוקראסי" הסוגר את האלבום, מתאר אריאל חלום על חשפנית המתבוססת בקהל מריע, ובו עולה השאלה האם ניתן להתעורר ולצאת מהחלום. התשובה היא שאולי אפשר אבל לא בטוח שכדאי: "אפשר לסדר לך שתתעורר איש צעיר/ אך זה בכלל לא מומלץ להיחפז ולהחליף חלום", הוא אומר בשיר. "שלא תמצא את עצמך יום אחד מתחרט מצטער, או אפילו מתגעגע למה שכה דוחה אותך היום".
"היה פה איזשהו ניסיון להתחכם קצת. זה כאילו תקליט שאומר תראה יש גדר של צברים קוצניים בדרך אליי - ואחרי שאתה עובר את הקוצים האלו, יש גם תיל קוצני, ושדה מוקשים קטן... אם כבר הגעת ומצאת אותו, התקליט אומר 'אוקיי מצאת אותי? אז יאללה. אני לא חייב לך שום דבר אם כל כך התאמצת".
לפנייה לכתב/ת 
