ספר חדש לא.ב יהושע: בואו לקרוא פרק

• בואו לקרוא את הפרק הראשון מתוך "ניצבת" באתר "עברית"
  

"ניצבת". מתי את ניצבת ומתי מובילה את העלילה?

פרק ראשון

בארבע לפנות־בוקר מתעורר הטלפון הנייד, וגם אם זאת השכמה שנשכחה מן הבוקר של אתמול, היא איננה מכבה את הנעימה הנוגה שנשתלה במכשיר בידי חלילן קשיש אשר לא רצה להישכח בביקור הממושך שלה בישראל. וכששבה לבסוף הדממה, היא אינה חוזרת להתכרבל בשמיכת הצמר המשובצת של הוריה כדי להחיות תרדמה שנקטעה בטעות, אלא פורטת קלות על מנופי המיטה החשמלית ומרימה ראש בשביל שתוכל, עדיין בשכיבה, לתור בשמי השחר של ירושלים אחר הכוכב שהעניק לה את שמה.

בילדותה יעץ לה אביה לחפש את הכוכב הזה לפני הזריחה או מיד לאחר השקיעה, "אבל גם אם לא תצליחי למצוא את עצמך בשמיים", אמר, "עדיין חשוב שתרימי אליהם מבט מפעם לפעם ותתבונני לפחות בירח, שהוא קטן מהכוכב שלך, כמו שאחיך קטן ממך, אבל הוא גדול בעינינו, כי הוא קרוב יותר".

ואכן, בביקור הזה שלה בישראל - אם מחמת הבטלה שנכפתה עליה, או בזכות הניצָבוּת, שמעסיקה אותה לפעמים גם בלילות - היא מרבה לשאת את עיניה אל הרקיע הישראלי, שאינו עמום כשמי אירופה.

בשנים שלפני מות אביה, כשהיתה פוקדת את ישראל לביקורים קצרים, העדיפה ללון אצל חברות מימי האקדמיה למוזיקה, ולא בבית הוריה. אך בניגוד למה שסבר אחיה חוני, לא בגלל רתיעה מהשכנים החדשים, שהלכו ו"השחירו" את השכונה. דווקא לה, שכה התרחקה בשנים האחרונות מירושלים והיא נהנית ממרחב אירופי מוגן וליברלי, היה נוח להאמין בדו־קיום מכובד וסובלני עם מיעוט, אף כשהוא מראה סימני רוב. והרי בנעוריה, אפילו אימוני הנגינה שלה בשבת לא עוררו תרעומת אצל שכניהם.

"בבית־המקדש היו פורטים על נבל גם בימי חג ומועד", אמר לה פעם באירוניה מר פומרנץ, חסיד יפה־תואר שגר בקומה שמעליהם, "ולכן נעים ליראי־שמיים לדעת שאת כבר מתאמנת לקראת בואו של המשיח".

"אבל האם ירשו גם לנערות כמוני לנגן בבית־המקדש?" הקשתה הנגנית הצעירה ופניה התלקחו.

"גם לנערות כמוך", אישר הגבר ובחן אותה במבט עז, "ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכוהנים לנגן בתור נערה, נהפוך אותך לעלם חמודות".

ואפילו זיכרון פעוט כזה מאושש את אמונתה בסובלנות השוררת כאן מסביב, ובניגוד לאחיה, החושש מאוד לשלום אמם, שהחרדים כבר מכתרים אותה, היא־עצמה סוקרת את הליכתם החפוזה בלי טינה ובלי תביעה, רק במבט פולקלורי מבודח מעט של תיירת בוגרת, שהעולם מוזמן להתנגן לפניה בשלל צבעיו.

לאחר נישואיה התגוררה שנים אחדות עם בעלה אוריה בירושלים, אבל לאחר הפרידה מירושלים, ואחריה הפרידה מבעלה, כשהיתה מגיעה לפעמים לביקור בערבי שבת, העדיפה לחזור בלילה לשפלה. החברוּת והאינטימיוּת בין הוריה, שהעמיקו בזקנתם, העיקו עליה במקום שיָקֵלו עליה. הם שתקו בעניין סירובה להביא ילדים לעולם ואפילו השלימו עם כך, ואף־על־פי־כן היא חשה שלא רק לה אלא גם להם נוח שאין היא נשארת בלילות במרחב שלהם וכך היא פטורה מחיכוך בְּזוגיות חריפה ששומרת אמונים אפילו למיטה עתיקת־יומין, מיטת עץ צרה ושחוקה, שהוריה היו שוקעים בה יחדיו בהרמוניה נינוחה.

גם אם היה אחד מהם מזדעזע מחלום מוזר, או מתעורר עקב איזו

דאגה חדשה, היה האחר מתעורר מיד בעקבותיו וממשיך בַּשיחה שכנראה התקיימה ביניהם גם בשנתם.

פעם, בליל סופה, היא נשארה ללון בחדר ילדותה מחשש שלא תימָצא לה אפשרות לחזור לתל־אביב, ובלילה, בין שריקת רוח להֶבזק ברק, היא ראתה את אביה מהלך בצעדים קטנטנים בין החדרים, ראשו כפוף בהכנעה וכפות ידיו צמודות לחזהו במחווה בודהיסטית.

- ומה קורה עכשיו? נשמעה לבסוף טרוניה עליזה מן המיטה הזוגית.

- הברקים והרעמים הפכו אותי פתאום מיהודי לסיני, הצטדק האב בלחישה וניענע את ראשו בנעימות כלפי המוני הסינים שבאו לדרוש בשלומו.

- אבל ככה לא הולכים סינים...

- מה?

- לא ככה הולכים סינים.

- אז מי הולך ככה?

- יפנים, רק יפנים.

- אם כך אני יפני, נרגע אביה ומִזעֵר עוד יותר את צעדיו וחג מסביב למיטת הזוג הצרה וקד קידות מנומסות אל אשת נעוריו השוכבת לפניו. מה לעשות, אהובתי, הסופה העיפה אותי עכשיו מסין ליפן והפכה אותי ליפני...

בן שבעים־וחמש היה הסיני־יפני במותו, קל־תנועה ורב־הומור עד יומו האחרון. לילה אחד התעוררה אשתו להשלים רעיון שהגתה לפני השינה, אבל נענתה בשתיקה. תחילה פירשה את השתיקה הזו כהסכמה, עד שהחלה לחשוד וניסתה לטלטל את בעלה כדי שיביע את הסכמתו בקול, אך תוך כדי הטלטול הבינה שחברה־לחיים הסתלק מן העולם בלי כאב ובלי טרוניה.

בימי האבל, כשביכתה עם קרוביה וידידיה את מותו, היא דיברה בהתפעלות אבל גם בטינה על הסתלקותו החרישית והלא־מנומסת.

מאחר שבעלה היה מהנדס, אחראי על מחלקת המים של עיריית ירושלים, היא התבדחה שהשכיל להנדס בסתר גם את מותו וחסם את זרימת הדם למוחו, כפי שהיה חוסם לפעמים את אספקת המים לחרדים שסירבו לשלם את תשלומי המים והארנונה לעירייה הציונית. "אילו היה מגלה גם לי את סוד המוות הקל", התלוננה בפני בנה ובתה, "הייתי חוסכת מכם את התלאות של מותי, שאני יודעת שיהיו קשות וממושכות לכולנו".

- אנחנו נעמוד בכל התלאות, הבטיח לה בנה בחגיגיות, אבל בתנאי שתיפרדי סופית מירושלים, תמכרי את הדירה שהדתיים מורידים כל יום מערכה ותעברי לדיור מוגן בתל־אביב, לא רחוק ממני, ליד הנכדים שלך, שכבר מפחדים להגיע לביקור שבת בירושלים.

- מפחדים? ממה?

- שאיזה קנאי חמום־מוח ירגום את המכונית.

- אז תחנה בבקשה מחוץ לשכונה ותוביל את הילדים ברגל, זה לא יזיק לבריאות של אף־אחד מכם. פחד מדתיים הוא דבר לא מכובד בעיני.

- זה לא בדיוק פחד... יותר גועל כזה...

- גועל? למה גועל? הלוא הם בני־אדם פשוטים... וכמו בכל מקום, יש טובים ויש רעים.

- ודאי, אלא שאי־אפשר להבדיל... כולם דומים... ואפילו אם הם כולם מלאכים, לא הם שידאגו לך. לכן רצוי שהם יישארו להם כאן, ואת, שנשאַרת עכשיו לבד, תעברי לגור לידנו.

אחותו שמרה על שתיקה. לא משום שדרישתו לא היתה הגיונית, אלא משום שלא האמינה שאמם תיאות לעזוב את ירושלים - שתסכים לוותר על דירה, אומנם ישנה, אבל נוחה ומרווחת, שבילתה בה את רוב חייה, כדי לכלוא את עצמה בדירה קטנטנה של דיור מוגן, ועוד בעיר נחותה בעיניה.

אלא שחוני לא הרפה גם מאחותו. עכשיו, לאחר מות האב, יקשה עליו עוד יותר לדאוג לאמו. "אם עזבת את הארץ כדי לפטור את עצמך גם מאחריות לַהורים", הטיח באחותו השותקת, "לפחות תעזרי למי שנשאר על משמרתו".

כאן היא כבר התקוממה. את ישראל לא עזבה כדי לברוח מאחריות, אלא רק מפני שלא הצליחה להתקבל בה לשום תזמורת.

- היית מתקבלת להרבה תזמורות בארץ אם לא היית מתעקשת לנגן בכלי כל־כך אריסטוקרטי במקום בכלי דמוקרטי.

- דמוקרטי? היא צוחקת, מה זה כלי־נגינה דמוקרטי?

- חליל, כינור, אפילו חצוצרה.

- חצוצרה? עוד תתחרט על הרעיון הזה...

- אני כבר מתחרט, אבל לפני שאת נוסעת שוב, תעזרי לי לשכנע

את אמא לעזוב את ירושלים, וכך תוכלי להישאר בלב שקט באירופה עד סוף חייך.

למרות הטרוניות והעקיצות שוררים בין שניהם חיבה ואמון, וכשהוא מנסה להקניט אותה בנוכחות בני־משפחה, היא מסוגלת להחזיר לו ולהביך אותו באפיזודות מילדותו - לספר לכולם איך, למשל, היו מזעיקים אותה מבית־הספר היסודי אל גן־הילדים של אחיה, שם הוא היה מסתבך בתעלולים מוזרים עם חבריו עד שנאלצו לכלוא אותו בשירותים ולהמתין לבוא אחותו, אשר היתה מוליכה אותו הלוך ובכה מרחוב הנביאים לביתם ברחוב רש"י ומנסה לפייס את רוחו הנסערת.

עכשיו חוני בן שלושים־ושש, בעל משרד עצמאי לתקשורת ולהפקות של סרטי תעודה ושל פרסומות, אדם שנאבק ובדרך־כלל גם מצליח לקיים את עצמו ואת אנשי צוותו באמצעות רעיונות חדשים. אבל חייו אינם קלים. אשתו, שהוא מעריץ, היא אמנית, שאומנם זכתה להכרה מסוימת בקרב מביני־דבר, אבל עבודותיה שכלתניות ומתוחכמות יותר מדי וקשה למצוא להן קונים. ואולי משום כך היא מגדלת את שלושת ילדיהם במרירות־מה, שמעוררת בעיית קשב אצל הבכור ובכיינות מתמדת אצל הצעירה. ולפיכך כשחוזר חוני ומשדל את אמו לעזוב את ירושלים ולעבור לדיור מוגן בקרבת ביתו בתל־אביב, אין זה רק משיקולים כלכליים, אלא גם משום שהוא ממשיך לתבוע מעצמו, במיוחד לאחר מות אביו, להיות בן מסור ומועיל, אבל מבלי להקשות עוד יותר על חייו הקשים ממילא.

"ניצבת", מאת א.ב יהושע. הוצאת הספרייה החדשה. 296 עמ'.