שלום של גיבורים

"זכרון מנחם" יצאה ביום א׳ האחרון למחנה הקיץ המסורתי שלה שהפעם מתקיים באמסטרדם. המחנה מורכב מדתיים, חילוניים, יהודים וערבים, כשהקו המנחה הוא: ״כולנו יחד וביחד נתגבר״.

השנה הצטרפו למחנה שתי נערות פלסטיניות, אחת מבית לחם והשנייה משכם, שתיהן מטופלות על ידי שתי בנות שירות דתיות וחייל משמר הגבול שדעותיו ואמונתו הביאוהו לשים בראש סדר העדיפויות את החשוב ביותר – החיים עצמם, ומקדיש עצמו לטובת החולות הערביות. את פארח רמדאן בת ה-17 ואת שרה זהארה בת ה- 14 קשה לפספס. האחת חייכנית וחביבה והשנייה מופנמת ושקטה. שתיהן חולות בסרקומה, אחת בלסת והשנייה ברגל וכרותת רגל ומתניידות בכסאות גלגלים.

שבות ושימא, בנות השרות המקסימות שצמודות אליהן לא זזות מהן לשנייה ודואגות שירגישו חלק מכולם. אני מודה שהייתי סקפטית שזה יצליח כי רק אחת מהן מדברת אנגלית, אך כבר ביום השני הן הצטרפו במחיאות כפיים ובשירה לשירי המורל המפורסמים, גם אם לא תמיד הן מבינות מה הן שרות. המדריכות אפילו לימדו אותן כמה משפטים בעברית.

"המדריכות עושות הכל כדי לעזור וכולם מנסים לתקשר איתנו״

״כאן אנחנו חלק מכולם״, אומרת שרה ״אני מדברת אנגלית ומתרגמת לפארח מה שצריך, אבל גם בלעדיי היא מבינה הרבה כי המדריכות עושות הכל כדי לעזור וכולם מנסים לתקשר איתנו״ החיבור בין הנערות הפלסטיניות לילדים הישראלים מדהים, זה מרגש לראות את האינטראקציה הנרקמת בינן לבין יתר הקבוצה. אף על פי שמדובר בימים טעונים וקשים לכולם, הנערות התקבלו באהבה ובהבנה. מאוחדים סביב ההתמודדות עם המחלה הקשה, כל המשתתפים במחנה יודעים מה הכי חשוב וכולם חולמים על דבר אחד ואחד בלבד, להחלים ולזכות לחיות חיים מלאים ומאושרים.

השנה מחנה הקיץ מתקיים בהולנד, אבל הוא התחיל בשלושה ימי גיבוש מרתקים בארץ: ביקור בכותל המערבי כשבתוך כל המתח והפעילות המבצעית והביטחונית ליוותה שיירה מכובדת ומרשימה של אופנוענים מהמשטרה ו-50 ג׳יפים של משמר הגבול מכל רחבי הארץ. הדובדבן שבקצפת היה ערב אירוח ביחידת הימ״מ שאורגן יחד עם משמר הגבול שמאמצים שנים רבות את הילדים החולים.

במסגרת האירוע הוקמו תחנות פעילות רבות שבכולן הודגמו יכולות היחידה. ארוחת ערב מפנקת במיוחד הוגשה לנוכחים ומסוק משטרתי הנחית ארטיקים לקול תשואות החולים. לאחר ארוחת הערב נהנו הילדים מהופעות של שלישיית "מה קשור" ולהקת "אתניקס" במופע מחשמל שהצליח להקים גם את יושבי כיסאות הגלגלים על רגליהם.

לתת מענה מידי לכל בעיה שעשויה לצוץ

סה"כ יצאו למחנה 300 איש כשביניהם צוות אדיר של מתנדבים, בנות שירות, צוות פסיכולוגי וצוות רפואי הנוכח בכל עת, על מנת שהטיול יהיה מושלם, ובטוח מכל הבחינות: חמישה רופאים אונקולוגים מהשורה הראשונה וכן צוות אחיות שלא מש לרגע מהילדים. בבית המלון הקימו הרופאים המתנדבים מרפאה ובה ממוקם ציוד בית חולים שדה ו-2.5 טון ציוד רפואי. הציוד הרפואי נלקח גם לפעילות בשטח, וכך בעזרת נוכחותם המתמדת של הרופאים והאחיות ניתן לתת מענה מידי לכל בעיה שעשויה לצוץ.

חיים ומירי ארנטל, מייסדי זכרון מנחם, או בכינוי השגור בפי החולים :״סבתא מירי וסבא חיים״ הקימו את העמותה אחרי שמנחם בנם נפטר לאחר מאבק ארוך ומתיש במחלת הסרטן. שניהם מטפלים בילדים כאילו היו שלהם. חיים לא יושב, גם לא לרגע, בכל שנייה הוא מטפל ובודק ומשחק ודואג ומברך ומצחיק ועוד כל מיני שכאלו. "הם הילדים שלי, כולם, כולל הבוגרים", הוא אומר בחיוך. ואם חיים הוא ה"סבא" , אז מירי היא ללא ספק האמא-סבתא שדואגת, שמחבקת, שמלטפת, שמרגיעה, שמנחמת, שמתגאה, שנמצאת שם לכל דבר ועניין.

"כשמסבירים שמדובר בחולי סרטן תמיד מגיעה התשובה ש''בכלל לא רואים'".

כל מי שרואה את הקבוצה נשאר פעור פה, 300 איש לבושים תלבושת אחידה ירוקה שרים, רוקדים ומנגנים. האנרגיה שיוצאת מהקבוצה אדירה אדיר ובעיקר מדבקת. אי אפשר להתעלם מאיתנו ותמיד שואלים מי אנחנו ומה אנחנו וכשמסבירים להם שמדובר בחולי סרטן תמיד מגיעה התשובה ש"בכלל לא רואים". כשמישהו חולה, הוא מרגיש שיש לו מן שלט כזה שתלוי לו על הגב ולאן שהוא הולך כולם יודעים שזה מה שהוא: חולה.

להעניק תשומת לב לילדים האחרים שנותרו בבית

אבל במחנה הזה כולנו בריאים. אז נכון שחיצונית יש להם סממנים מסגירים בדמות קרחות ולחיים שקועות או תפוחות , אבל כשהם במחנה העיניים שלהם בריאות והנפש שלהם בריאה וזה מה שחשוב, ואם יש משהו שכל כך עשה לי טוב וגרם לי להחליט לקחת חלק במערך ההתנדבותי של 'זכרון מנחם' זה בדיוק זה- שהם עושים ילדים בריאים , לפחות לזמן מסוים, וגם אני רוצה לקחת חלק. האווירה המיוחדת פותחת לבבות ומחזירה את הילדים והנוער הביתה בתחושה שהם לא לבד, שמבינים אותם, ושאכן יש להם כוח להתמודד. הילדים שוכחים מהעבר ומהעתיד, ולמשך 10 ימים מלאים כל טוב הם מבלים בארץ ובאירופה, זוהי הטענת מצברים מאין כמוה לגוף החלש והדואב, ועוד יותר מכך לרוח השפופה והירודה.

המחשבה בקיום המחנה היא גם על ההורים והאחים של הילד החולה וזאת מתוך הבנה שהם עמוד התווך של החולה וחובה לדאוג גם להם כי הם הראשונים שנשכחים ונפגעים. ב'זכרון מנחם' מעודדים את הורים לנצל את ימי המחנה כדע לחזק את הקשר ביניהם ולהעניק תשומת לב לילדים האחרים שנותרו בבית. ילדים אלה סובלים מאד ביומיום מחוסר התייחסות בשל מחלת אחיהם, וזוהי ההזדמנות לפנק גם אותם, ואולי אפילו לצאת לחופשה משפחתית שלא התאפשרה בגלל צרכיו הרפואיים של האח החולה.

לכבוד הוא לי להיות מתנדבת בזכרון מנחם ואני לא לבד, הרבה מאוד מתנדבים אחראים על הצלחת המחנה. החל מהמדריכים שחלקם צעירים לפני גיוס ואחרים - חיילים שמגיעים בחופשות, אבל גם אנשי עסקים שתורמים את עצמם וכישוריהם ולא רק את כספם, אנשי תקשורת, שחקנים, להקות, סטנדאפיסטים, זמרים וסלבס.