געגועיי לאלכסיס: לצפות בטלוויזיה של פעם

נשבר לכם מהמצב? מעוניינים בהפוגה הומניטארית מהפסקת האש? סיקרט כבר לא ממלאת את החלל? מתגעגעים לזמנים טובים יותר? נמצאה אופציה חלופית: טלוויזיה של פעם. כזו שתכניס אתכם למרחב מוגן, ואף מציאות לא תצליח לחלחל אליכם, אפילו לא בכניסה קרקעית. אם חשבתם שאנחנו מבודדים מהעולם, כנראה עוד לא ביליתם יום שלם מול שידור מחזורי של ערוץ CBS דרמה. מילא זה שכל 15-10 דקות הערוץ מוציא אתכם להפסקת פרומואים, שזה הכי אמריקה שנהיה אי פעם (לפחות עד שיגיע הסיוע), תחושת ניתוק בריאה כזאת לא חשתם מאז שמשינה שמו יד על קצת שלג צח. הרבה יותר מרגיע לתפקד מול שרשרת סדרות מהמאה הקודמת, החוקים על פיהם פועל העולם הזה כל כך פשוטים ונכונים, שאי אפשר שלא לתהות – איך משעתקים אותו גם לחיים האמיתיים?

תאכל אבק, טוני סופרנו!

הימים ימי טרום האנטי-גיבור, הטיפוס המהורהר, המורכב והבלתי-מוסרי שלמדנו לאהוב ולהוקיר. עולם הטלוויזיה עדיין נשלט על ידי הטובים והרעים, והתהום שלנצח פעורה ביניהם. ב"שושלת", ספינת הפאר של סוף האייטיז, החלוקה ברורה. הטובים מתהלכים בטירות מהודרות ומדברים על נפט, והרעים מקבלים מסז' והוגים בקול צרוד מזימות השתלטות על הנפט. על הטובים חולשת קריסטל קרינגטון, כנראה היצור הטוב והראוי ביותר שאהרון ספלינג הצליח להוציא תחת ידיו המגואלות בכסף. כל כך ראוי שאפילו כשהיא מוצאת פרצה בתסריט ומשליכה להנאתה צלחות על האורחים שמגיעים לארוחת ערב בהיכל, זה בגלל גידול במוח (העיקר שזה לא לופוס!), והיא זוכה לאמפתיה והבנה מכולם. מה גם שתכלס אף אחד לא נפגע, כי כולם מסתתרים מאחורי כריות כתפיים גורדות שחקים ושרוולים מנופחים יותר מתקציב הביטחון.

קריסטל נגד אלכסיס

אלא שלמרבה הצער מסתבר שהושחתתי. וואנס יו גו (וולטר) וייט, יו קאנט גו באק. ועוד נפלתי על פרק שאלכסיס נעדרה ממנו לחלוטין (!) ונפשי כמהה לקורטוב רשע הגון. נאלצתי להסתפק בדקס, המאהב הצרוד שלה, שישב במשרד ובהה במסמכים של הביץ', שיצאה למקום לא ברור בו לא היתה זמינה במשך 48 שעות (בטח שוודי עמוק), ישב ותהה לעצמו מתי הפך מגבר נכלולי ומסתורי לסתם בחור שמת לשים יד על חבילת סטרפסילז.

הפתיח הדרמטי של "שושלת". הטובים, הרעים והיהלומים

חורים בעלילה זה לא נורא

אח, התמימות. אם רק הייתי יכולה לשוב ולהאמין לכל מה שמספרת לי הטלוויזיה, גם אם זה חסר הגיון ושונה לגמרי מהחיים האמיתיים שם בחוץ. אם רק הייתי מסכימה לבלוע צפרדעים תסריטאיות כמו פעם, ולדלג בקלילות מחור לחור בתנופה אדירה ועולצת, משל הייתי העונה האחרונה של "אבודים". אני מסתכלת על עצמי היום - ומבינה שהשתניתי. הפכתי לחברה קבועה במועדון קטנוני, עילאי ומתנשא, שמשקיע את האנרגיות שלו בחיטוט בציציותיהן של סדרות טלוויזיה, שכל חטאן היה שניסו לבדר אותי מעט. עכשיו, כמו אדם ששקע בספה עמוקה שאין ממנה תקומה, קשה לי מאוד להתרומם ולחזור לאחי בני האדם הפתאים.

"מטלוק". מלאת כוונות טובות 

אז "מטלוק" היא סדרת בדרך-למשפט-עצרנו-באייטיז מבדרת, מלאת כוונות טובות. נכון, ב"מטלוק" המשטרה לעולם אינה גובה עדויות אלא רק נחה, ועורכי הדין של ההגנה עושים את העבודה. אז מה? וגם אם הוא והעוזרים שלו מגיעים בדיוק לאנשים שהם צריכים להיתקל בהם, ואלה מספקים להם בדיוק את הפרטים שהיו צריכים לשמוע, מה יש, על דאוס אקס מכינה שמעתם? ונכון שבתחילת הפרק דיברו על טביעות האצבעות של החשוד, שבדיעבד מסתבר שבכלל לא דרך בזירת הפשע. כל כך קשה להעלים עין? תראו כמה מטלוק חמוד ואיך הוא קורע את כולם בדמקה, אז למה, למה במדינה הזאת כל כך קשה לפרגן?

לאט זה המהר החדש

אני בטח לא היחידה ששמה לב שהחיים האלה מתרחשים מהר. בעולם, במוח שלנו ובעיקר בטלוויזיה, הכל מעלה הילוך. סצנות חולפות ביעף, עלילות מתקדמות במהירות האור, פאנץ' כל שתי עשיריות השנייה, יו ניים איט. בעולם של הפרעות קשב, אם הטלוויזיה שלי תיקח סיכון ותשעמם אותי לשנייה אחת, כשמלכתחילה אני יושבת בעמידת מוצא עם יד אחת על השלט והשנייה על הקנדי קראש עם פזילה לרשת חברתית לא משנה מאיזו עדה (תימנית, אגב), היא עלולה לאבד אותי מהר מאוד.

רופאה במערב הפרוע, והיא לא ממהרת

מהבחינה הזאת יש יתרון ברור לעובדה ש"ד"ר קווין רופאה במערב" היא רופאה במערב הפרוע, ולא במערב הקפיטליסטי התאגידי. במערב הפרוע יש לד"ר קווין זמן להקריא לאחד מעשרות הילדים שלה סיפור לפני השינה במשך סצנה שלמה, ארוכה יותר מהמנהרה הכי מפותלת של החמאס. כוכב הסיפור: המפלצת של פרנקשנטיין. אחרי פאנל ארוך בו לוקחים חלק כל בני המשפחה ורוני דניאל, הם הולכים לישון.

למחרת (זמן אמת) יוצא הילד יוצא לסיבוב ביער שם הוא פוגש – איך לא – באיש ששריפה אחת עשתה בו שמות. אנשי העיירה מאוד לא מרוצים שאיש כל כך מכוער ישתתף בפרק בסדרה, אבל הילד לוקח אותו הביתה, שם אמא קווין מתחילה בגישושים ראשונים לענף רפואה רווחי יותר ועושה לו אקסטרים מייקאובר. מעבירה קצת עור מהחזה לפנים, משפצת את האף, ואחרי כמה שבועות (ליטרלי) השרוף יוצא עם מראה חדש וביטחון עצמי משופר, וכולם מרוצים. המסקנה: המראה החיצוני חשוב מאוד. מפה לשם, תשלחו לי חיים לקנדי.

אמא, הבטחת לנו סוף טוב לשבת

וזאת באמת פריווילגיה שאיש בתעשייה כבר לא יכול להתחייב אליה, לא היום. אחרי שהשקעתם את שעותיכם היפות בסדרה, נקשרתם לגיבורים, צחקתם איתם, בכיתם איתם, עברתם את המשבר הכלכלי, מי יבטיח לכם שבסוף כל הרקטות יפלו בשטחים הפתוחים? אתם עדיין עלולים למצוא את עצמכם מסיימים את היחסים אתם באיזה דיינר אמריקני במקרה הטוב, או על איזה חוף מבודד, עליו הם משחררים את האנושות מנוכחותם במקרה ה(ממש, אבל ממש) גרוע.

אז איך אפשר להמעיט בערכה של תעודת הביטוח שמעניקות לכם שלל סדרות כמו הספין אוף החביב "ספינת האהבה – הגל הבא"? לא משנה כמה תלאות תעברו עם האנשים הקטנים, תמיד תדעו שבסופו של דבר הרכבת הזאת תעצור בתחנה, הספינה תעגון ברציף, ואתם תקבלו את ההפי אנד שלכם עם מוסר השכל שחומם במיקרו בצד. בחורים במכנסי פֶּנְסים תמיד ימצאו אהבת אמת בסוף; אמא ואבא תמיד יקבלו אתכם כמו שאתם רגע לפני שיאלצו לנטוש את הספינה; נשים בוהקות-שיניים תמיד יעשו מקום לחבר של החתן שלהן, גם אם הוא דופק להן את ירח הדבש. שום גמדים לא יבואו ושום ראשים לא יעופו, ואין חשש שמשהו ישאיר אתכם עם מחשבה מטרידה על היקום, לא במשק האוטרקי שהוא CBS דרמה, אז קדימה, שבו מול המסך ותתחילו לעבוד, כי התוכניות האלה לא יצפו בעצמן!