"שומרת אחותי אנוכי" - מיצג מיוחד

"אחותי היא ילדה עם צרכים מיוחדים" משפט שאמרתי כל כך הרבה פעמים בחיי. באופן סימבולי, היום בו קיבלתי את הוסת הראשונה שלי ועמה את האימהות הפוטנציאלית, היה היום בו אחותי הקטנה נולדה. כמעט 14 שנים מבדילות בינינו.

המשפט "אחותי היא ילדה עם צרכים מיוחדים" הפך לסיסמא, מנטרה שחשוב לי לציין כשאני מדברת עליה. לא ממקום מתנצל, אלא בגלל ההשפעה של היותה אחותי מי שהיא עלי, השפעה שהולכת איתי, השפיעה עלי אז ומשפיעה עלי היום ותמשיך להשפיע על הזהות שלי בעתיד. אנו שזורות בחוט בלתי נראה זו בזו ובאופן כמעט קוסמי אל כל מקום אליו אני מגיעה ישנו קשר כלשהו אליה.

אנחנו חיות יחד באותו החדר מאז שהיא בת שנתיים, ואני בת 16. מהרגע בו היא נולדה, נולדה בי גם סוג של אמא. אהבתי את זה, זה הרגיש לי נכון, טבעי ומתבקש. אהבתי להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלה, מהטיפול בה. דרכה למדתי על עצמי, על הדחף שלי להפוך לאדם שיש לו השפעה על ילדים, על אנשים צעירים. בתיכון הבנתי שלהיות מורה זה הייעוד שלי, אני מוכרחה להיות מורה, על מנת שאוכל לקבל פלטפורמה מסוימת בה אוכל להיות משמעותית לילדים הזקוקים לכך, כמו אחותי, ידעתי שמשם אמצא את הסיפוק הנכסף אליו אני כמהה.

"גם כשלא ניסיתי, הדברים נקשרו בה"

היום אני מורה לאמנות, הצלחתי לחבר בין האהבות שלי. אהבת היצירה והדחף לתחום ההוראה. מבלי לשים לב, במהלך לימודי התואר התעסקתי הרבה באחותי, עוד מהשנה הראשונה לתואר. גם כשלא ניסיתי, הדברים נקשרו בה.

צפו בעבודת הגמר של ליטל - סרט דוקומנטרי על החדר המשותף:

כל החוטים שנטוו במהלך שנות לימודי התחברו אל פרויקט הגמר שלי שנובע מתוך מערכת היחסים שלי עם אחותי ומשם עם עצמי. כאמור, אחותי ואני חיות באותו החדר כמעט כל חייה. היום אני בת 27, היא בת 13. אני מנסה להיות ולהתהוות לאישה והיא מוצפת בהורמונים של גיל ההתבגרות. היא לא מבינה אותם, לא יודעת כיצד לנתב אותם ולאן.

בתקופה האחרונה גם אני כבר לא בטוחה איך להיות לה לדמות שהייתי עד היום. היא הודפת אותי, מונעת ממני כניסה כמו מתבגר שהודף את הוריו. בד בבד, היא לא מאפשרת לי להתרחק. היא רוצה אותי בסביבתה ורוצה אותי רחוקה באותו הזמן.

חיה בחדר הילדות הצפוף שלי

ה'תירוץ' להיותי עדיין חיה בבית ההורים, בחדר הילדות הצפוף שלי הוא הקושי לממן שכר דירה בתקופת התואר הראשון האינטנסיבי. עכשיו כשהתואר מסתיים לו, והתירוצים מתחילים להתמוסס ולהתאדות. אני חייבת לעצמי את היציאה הזו. אני חייבת את היציאה הזו לאישה שמתחבאת בתוכי, האישה שמסתתרת בתוך חדר הילדות הזה.

הנדנדה חוסמת לי את אזור המפשעה. כולאת אותי בתוך "כלוב הילדות"

אני חייבת את היציאה הזו גם לאחותי, שתתנקה ותתרחק מהנוכחות שלי, שתנסה ואולי תצליח להתנתק ממני קצת, שתוכל ללכת לישון בחדר גם אם עדיין לא הגעתי הביתה. שיהיה לה את החלל הפרטי שלה בתוך הבית, שלא תצטרך לחלוק אותו עם מישהו אחר.

זה קשה מידיי, מעבר להיקשרות ההדדית שלנו, אני יודעת שגם אם הריחוק הזה נכון לאחותי, ונכון לי. לה קשה להבין את זה, היא לא יודעת אחרת. מאז שהיא זוכרת את עצמה אנחנו ביחד. מיטה צמודה למיטה, תלות אינטנסיבית. זאת כמובן לצד הקושי שמתעצם לנוכח ההתמודדות עם השינוי ולילדה כמוה..

בעבודת הגמר שלי אני מציגה סרט דוקומנטרי על החדר שלנו. הסרט התחיל מכך שנתקעה לנו הדלת ולא יכולנו לסגור אותה. הדלת שלא מצליחה להסגר הפכה באופן סימבולי לרצון שלי לסגור אותה מאחוריי, לצאת מהחדר הצפוף, הילדי, החונק. לתת לעצמי את הזכות והיכולת להיהפך לאדם עצמאי, לגדול, לצמוח ולהיות לאישה שמנסה לרוץ ולהדביק את הפער בין הגיל שלי למצבי הקיומי.

אבל ניסיון הסגירה בלתי אפשרי, הוא מכאיב ופוצע, כי הוא גורר אחריו את ההתנתקות מהאינטנסיביות ביחסים שלי עם אחותי. קשה לי לסגור את הדלת מהפחד לפגוע בה.

קשה לי לסגור את הדלת מהפחד לפגוע בה

לצד הסרט נמצאת עבודת וידאו נוספת בה אני מוצגת כדמות עירומה הנראית בין ילדה לאישה כאשר גוש שעווה מסתיר את גופי העירום, נמס ומטפטף עליו. נמצאים גם פסלים עשויים ברזל ושעווה. נדנדת פעוטות מברזל אשר יציקת שעווה של רגליי יושבות בתוכה, הנדנדה חוסמת לי את אזור המפשעה. כולאת אותי בתוך "כלוב הילדות". שני פסלים של גלמים עשויי שעווה המתנדנדים על פלאח ברזל וסולם צר המכוסה שעווה, שלא מאפשרת עליו את הטיפוס.

שפת החומרים מבטאת גם היא את היחסים הללו כשהשעווה היא פראית, רוצה להישפך, להתפשט, לזרום, לחוות ולשנות צורה. הברזל קשה ולא גמיש, קר וחד משמעי עוצר את השעווה ממימוש תכונותיה, וזו מנסה להגמיש את עצמה עד כמה שאפשר לכדי שילוב איתו. 

ליטל ג'רבי, בוגרת המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים, הציגה את עבודתה "נשייה" במסגרת תערוכת הבוגרים של ביה"ס לעיצוב ואמנות במכללת סמינר הקיבוצים.