המשוררת החידתית: יוכבד בת-מרים
לעומת רחל, אלישבע ולאה גולדברג, המשוררת יוכבד בת-מרים נשכחה מזיכרון ומלב השירה העברית, למרות שהיתה איקונה תרבותית יחידה במינה. ספר חדש שמאגד את שיריה מחזיר את יצירתה ודמותה אל אור הזרקורים ומגלה מחדש את מי שדיברה על גורל, זהות וקדושה
העז הבורחת מפני שיר הערש ומתהלכת בארצות החיים היא העז של המשוררת יוכבד בת-מרים, הנחשבת בעיני רבים לאם המייסדת של השירה העברית בארץ ישראל. מדוע נשתכחה יוכבד בת-מרים מלב? מדוע נשארו שם רחל ואלישבע, לאה גולדברג ואסתר ראב, בעוד בת-מרים - שהיתה כאן איקונה תרבותית במשך עשרות שנים - נעלמה מן התודעה?
אולי זו שירתה החידתית, הלא תמיד מפוענחת. צליליה מכשפים, מסריה מוצפנים. לאחרונה עשו הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק מעשה תרבותי חשוב, וכינסו את כל שירתה של יוכבד בת-מרים לספר אחד, "מחצית מול מחצית" שמו, בעריכתם של הפרופ' רות קרטון-בלום וגדעון טיקוצקי. הספר כולל גם תמונות, רשימות שכתבה בנושאים שונים, וגם מדור ובו שירים שנכתבו אליה ועליה בידי טובי המשוררים.
רחל כתבה עליה את השיר "עברייה", אברהם חלפי הקדיש לה את "שעשועי כאילו", נתן אלתרמן, שמעון הלקין, אבות ישורון, אבא קובנר, תרצה אתר ואחרים העריצו אותה וכתבו לה שירים. טשרניחובסקי, כשפגש אותה לראשונה, קרא לה בת ציון, כינוי שהלם אותה עד מאוד.
נביאה ומשוררת
בכפר הקטן קפליץ שברוסיה הלבנה בש-1901 נולדה יוכבד ז'לזניאק, שבגיל 17 שינתה את שמה ליוכבד בת־מרים: מרים - על שם אמה, ומרים על שם מרים הנביאה, אחות משה, המשוררת הראשונה בישראל. את כוח החיות שלה, את תשוקת החיים שליוותה אותה כל חייה, גם אחרי שפקדו אותה אסונות, שאבה בת-מרים מן הילדות האיתנה בכפר הרוסי ובין נופיו, שבו ראתה "בירת העולם".
לא היתה זו עיירה יהודית טיפוסית כלל ועיקר. בכפר היו שלוש משפחות יהודיות בלבד. משפחתה של בת-מרים היתה בעלת שורשים חב"דיים, נצר למשפחת שניאורסון. אביה היה יערן, האם, שידעה הפלות רבות בטרם נולדה בתה יוכבד, נדרה נדר שכאשר ייוולד פרי בטנה, לא תנשק ולא תלטף אותו לעולם, כסגולה נגד עין הרע.
בבגרותה למדה בת-מרים חינוך בחרקוב, ואחר כך באוניברסיטאות אודסה ומוסקבה. יחסית לנשים בנות זמנה היתה אישה דעתנית ועצמאית. היא נישאה למשורר שמעון הבונה, שהוגלה לסיביר בימי סטאלין ומת שם ב-1937. מנישואים אלה נולדה בתה מריאסה. מאוחר יותר היתה קשורה בקשר עז אל הסופר חיים הזז, שאתו חיה בצרפת. מהקשר הזה נולד בנם המשותף נחום (זוזיק), שנפל בקרב על ירושלים במלחמת העצמאות. עם מותו של זוזיק ב-1948 גזרה על עצמה בת-מרים שתיקה. היא לבשה מאז שחורים בלבד, צמה בכל ימי שני וחמישי, וביקרה אותו תכופות בבית הקברות.
"כמתוך סער פתאומי ורצוף של שירה, אתה יוצא מאצל הספר הזה", כתב נתן אלתרמן על ספרה. "אתה חש כי משהו פשוט מאוד ונדיר מאוד התחולל זה עתה סביבך... זו תחושת הווייתן של יצירות אמת חיות וחזקות... זה אחד המגעים הגדולים והעזים שידע הכינור העברי".
שירה נשית וריבונית
שירתה של בת-מרים היתה שונה מן המקובל בשירת הנשים העברית של התקופה. בשונה ממשוררות כרחל וכלאה גולדברג, ששירתם עסקה באישי וחשפה את הביוגרפי, השירים של בת-מרים נכתבו כמחוות שיריות גדולות ועסקו בנושאים הגדולים – שאלות על גורל האדם, על ההיסטוריה האנושית, תגובה על מאורעות התקופה. תמות שנשמרו עד אז בעיקר למשוררים גברים.
"בת-מרים מאוד לא נענתה לדרך שבה תפסו משוררת בעת ההיא", אומר גדעון טיקוצקי, מעורכי האסופה. "רות קרטון-בלום, במסה שלה בסוף הספר, מכנה את בת-מרים בתואר 'ריבונית'. יש תחושה שהיא עומדת ברשות עצמה ולא חשוב מה אומרים אחרים ומה מצפים הגברים. היא כותבת כפי שהיא רוצה לכתוב. בדרך כלל בתקופה הזאת שירה נשית היא שירה קטנה - מתרכזת באהבות, רגשות, ילדים. זו כתיבה קטנה גם בהיבט הצורני - הבית המרובע, השיר הלירי הקצר.
"לעומת זאת בת-מרים בוחרת בפתרון ביניים, מצד אחד היא הולכת אל הלירי, ומצד שני בוחרת רעיון של מחזוריות, היא כותבת סדרת שירים שבה שיר מצטרף לשיר ויוצר אוסף של פרספקטיבות על נושא אחד - כך היא יוצרת את השיר הגדול. בזמנו היה קיטוב בשירה העברית, כתב על כך מיקי גלוזמן, בין השיר המז'ורי והשיר המינורי. היו משוררים שנתפסו כמינוריים, כאמני השיר הקטן - דוד פוגל, אברהם בן-יצחק, שכתבו שירים קצרים עם נשימה מדודה. לעומת האמנים הגדולים הגבריים כמו ביאליק וטשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, שלונסקי, אלתרמן. בת-מרים מצאה פתרון שהולך בין הטיפות".
עד כמה אפשר לזהות בשירתה יסודות יהודיים?
"בת-מרים היא משוררת ניאו-סימבוליסטית, שהביאה לעברית את תור הכסף הרוסי. קשה להבין איפה נגמרת אצלה ההשפעה של אלכסנדר בלוק ואיפה מתחילה המורשת היהודית. בעמימות שעליה היא שומרת, היא יוצרת נוסח שהוא לא במובהק יהודי, אבל מצד שני מאוד עברי. בהגדרה העצמית שלה היא הבליטה את הזהות הרוסית ואת הזהות העברית שלה, לאו דווקא היהודית. וכך נקראו גם שני קובצי השירה המשמעותיים שלה - האחד שמו 'ארץ ישראל', השני 'משירי רוסיה'.
"בזמנו", מוסיף טיקוצקי, "ברל כצנלסון תקף אותה על שהיא מעזה לכתוב שירים על 'שם', בעוד אנו צריכים להלל את הכאן. אבל היא הסבירה לו שאלמלא השירים האלה על רוסיה, לא היתה יכולה לפרסם את השירים שלה על ארץ ישראל".
המפתח לעולמה הנפשי של בת-מרים, סבורה הפרופ' רות קרטון-בלום, טמון במידה רבה גם בסתירה שאליה נקלעה בכוח הנסיבות ההיסטוריות: בין הפוריטניות של הבית היהודי המסורתי שממנו באה, לבין אורח החיים האנטי-בורגני והחופש האירוטי והמיני שהביא איתו הקומוניזם המהפכני. "תחושת האשמה ששירתה כה רוויה בה", היא כותבת באחרית הדבר שלה, "המירה חוויות אירוטיות לחוויות של קדושה".
קרטון-בלום מוצאת בה גם את הטמפרמנט המיסטי, וטוענת כי שירתה מלאה בשמות עצם ושמות תואר מופשטים: תוחלת, ערגה, ויתור, נמנע, כמיהה, ענווה, אשם, דרור, חירות, אי-נפתר, אי-נרגע. "בת-מרים לא כתבה על מהפכות ולא פנתה אל הקורא באפוטרופות דרמטיות" כותבת קרטון-בלום, "ובכל זאת היה לה טמפרמנט מהפכני בן תקופתה שבא לידי ביטוי במה שניתן לכנותו הדיימון השירי שלה, הלהבה המלהטת את 'מיצג האני' שלה: נבואה, התגלות, סצנות של אירוטיקה ומסתורין".
"זו הפעם הראשונה שכל שיריה של בת-מרים מוגשים במלואם לקוראים, אחרי שנים שספריה אזלו", אומר טיקוצקי. "אני מקווה שהספר הזה יפגיש קהל קוראים חדש עם הכתיבה שלה ועם דמותה".
