"מתים לרגע": עלילה שחזרה לחיים

הימים קשים, הנוער בחופש ובת ה-13 הביתית מבקשת לצפות בצ'אקי הבובה הרוצחת. המבוגרים נזעקים שזה לא לעניין לראות את הזבל הזה, ופורשים לפניה שלל נימוקים – החל בכך שהחיים קצרים מדי וכלה באיכסה, אבל כלום לא עובד לנוכח הזעקה, "אתם לא מבינים שזה מרגיע אותי, עכשיו עם האזעקות והכל?". מהורהרים ומשתוממים מביטים המבוגרים בחייזרית הצעירה, והיא ממשיכה להסביר: "אם אני רואה סרט קשה יותר מהמציאות, אז המציאות קלה לי יותר. אתם באמת לא מבינים כלום".

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"אמן הבריחה": מטפסת לפסגת הפחד

"קליפורניקיישן": פאתטית כמו הגיבור שלה

"חלומות מפלסטיק": בקרוב במעושרות

נזופים ונבוכים מציעים לה המבוגרים לצפות בפרק הראשון של "מתים לרגע" (שהחלה אתמול, א', ב-HOT) - יש אגם רודברג ויש עופר שכטר ויש אימה. התסריט מתאים לגמרי, ברמתו ובאופן העיבוד שלו, לגיל הנעורים: ניסויים רפואיים בלתי חוקיים בבני אדם או ביצורים חיים אחרים הם אחת התמות הרווחות בסדרות האימה המצוירות לילדים. עם או בלי רודברג, הכל מובן ומוכר, והגם שמעולם לא היתה לנו בטלוויזיה דרמה יומית ישראלית מקורית שמשלבת בין "האוס", "פלאש פורוורד" ו"תמרות עשן", איכשהו מן הרגע הראשון זה נראה מוכר כמו נעל בית. שבתוכה מצאתם, אמא'לה, עכבר מת. אל דאגה, עוד מעט הוא ישוב לתחייה.

"מתים לרגע". יותר מדי נוזלי גוף

חמישה סטודנטים מצטיינים נבחרים להיות עוזריו האישיים של פרופסור יהיר לרפואה וצוותו הנכלולי. בבית החולים כצנלסון - אתם לא רוצים להתאשפז שם גם אם התורים קצרים - מתקיימת פעילות חשאית שבה אנשים משוגרים אל עבר העולם הבא כשהם מתים ממש, וכעבור כמה דקות ניתן להחזיר אותם אל המציאות המיוזעת של גוש דן כדי שידווחו על החוויה של המוות, שהיא, כידוע, רבת עוצמה ומטלטלת – ולא, נניח, חידלון מוחלט.

אבל זה לא הכל, שכן המתים השבים לחיים מצוידים במיני כוחות בלתי מוסברים ולגמרי פאראפסיכולוגיים עם נטייה להזיק. מנגד, חוקר נחרץ מתחיל לחשוף את הקנוניה האפלה כבר בפרק הראשון, והיחידים שלא יודעים עליה הם הסטודנטים החדשים, ולזה קוראים אירוניה דרמטית - אמרתי לילדה - כשהצופים יודעים מה עומד לקרות, אבל השחקנים לא, כלומר - כאילו לא.

כל המתחים המוכרים

הצפייה ב"מתים לרגע" משולה לצפייה בעוד יצירת לגו שהורכבה מפיסות קטנות של עלילות אחרות, ידועות ומוכרות, בלי שום תוספת חיננית במיוחד. אחרי הכל, דרמה יומית. חמישה סטודנטים: הבת העשירה של הפילנטרופ היא רודברג, איך לא. המניאק היהיר והליצן הוא – לא טעיתם – עופר שכטר. יש גם סטודנטית ערבייה בשביל הדרמה של העימות, רוסי

בשביל חוויית הזרות ועלמה ששמה אבוטבול, כדי שייווצרו מתחים בין אשכנזים עשירים למזרחים - שלעולם לא יהיו עשירים בדרמה, אלא אם כן הם ראשי משפחות פשע.

וכרגיל, הפער בין איכויות הההפקה לבין התסריט ובין המשחק לבין התסריט, הוא לא פחות ממכאיב. הכל נראה ממש בסדר גמור ועובר את בוחן המציאות של הצופה הקפדן, אבל הכל נשמע מדוקלם מדי ומצוחצח מדי ולחילופין – לא לגמרי אמין.

ייתכן שבפרקים הבאים זה ישתפר, אבל קודם כל צריך להתמכר. לדרמה יומית אין תקווה אלא אם כן מתיישבים מולה המוני צופים שהפכו אותה להרגל מקודש. בת ה-13 התלהבה די הצורך להבטיח לעצמה ולנו שהיא תצפה בהכל, אף שבפרק הראשון כבר היו יותר מדי נוזלי גוף, שתן וצואה, דם וקיא. המבוגרים אמרו שהחיים קצרים מדי, והיא העיפה בנו את אותו מבט מצמית ויודע כל ופסקה: אתם? מה אתם מבינים.