פגיעה מרסיסים: מה זה אומר - וכיצד מטפלים
היא אולי נשמעת לנו כמו פציעה קלה, אך פגיעה מרסיסים, אחת הפציעות העיקריות של חיילים באזורי הלחימה, עלולה להוביל גם למוות. מתי היא הופכת קריטית וכיצד מתבצע הטיפול בשטח ובבית החולים?
על פי נתוני צה"ל, שיעור פגיעות הרסיסים הולך ועולה בשדה הקרב המודרני: בשנים האחרונות מגיע שיעור פציעות הרסיסים ליותר מ-50% מהפציעות. רסיסים עלולים לגרום לתמותה עקב קריעת איברים ודימום, ולסיכונים נוספים, בהם זיהומים. פגיעות רסיסים אינן ייחודיות רק לשדה הקרב, והן תוארו גם בקרב ניצולי פיגועי תופת. הטיפול בפגיעות רסיסים אינו פשוט בשטח: בהיעדר אמצעי הדמיה, כמו צילום רנטגן או CT, קשה לאתר את הרסיסים, או להעריך האם בכלל חדרו לגוף.
מנגנון הפציעה בפגיעות רסיסים כולל פגיעה ראשונית בשל גל ההדף ברקמות, העלול לגרום לפגיעה בעיקר בריאות, באוזניים, במעי ובמוח. במהלך הפיצוץ נעים במהירות גבוהה רסיסים של המטען או הנשק או חפצים סביבתיים, כמו אבנים. לכל צורה של רסיס יש גודל ומשקל משלו, המשפיעים על מהירות ועוצמת הפגיעה בגוף.
גם לחומר ממנו עשוי הרסיס יש השפעה על הפגיעה בגוף. כך, למשל, רסיס לא מתכתי קשה יותר לאיתור בגוף, רסיסי עופרת או אורניום עלולים לגרום לרעילות, ורסיסי עצמות, המגיעים בשל פציעות של נפגעים אחרים, עלולים גם להעביר מחלות.
הטיפול בשטח: הצלה מיידית ופינוי
הרסיסים עלולים לחדור לכל איבר בגוף ולגרום לדימום מסכן חיים, או לפגיעה בתפקוד האיברים. על פי מיקום פגיעת הרסיס מתבצעת תחילה הערכה ראשונית וטיפול מיידי, הכולל עצירת דימומים פורצים במידת האפשר. אם פגע הרסיס בריאות, עלול להתרחש מצב של תמט של הריאה הפגועה והצטברות דם בחלל החזה. במצב כזה מוחדר נקז לבית החזה, שמטרתו לנקז את הדם ולאפשר "ניפוח מחדש" של הריאה.
לאחר הטיפול הראשוני במצבים מסכני חיים בשטח, מבוצע קיבוע של האיזור הפגוע למניעת חדירת הרסיס לכלי דם סמוכים והגברת הדימום, ניקוי וחבישת פצעים פתוחים, תוך כדי פינוי מוקדם ככל האפשר לבית החולים.
בכל פגיעת רסיסים חל איסור מוחלט על הוצאת הרסיס בשטח: פעולה זו עלולה לגרום למותו של הפצוע בתוך דקות ספורות, כאשר שליפת הרסיס שלא בניתוח פוצעת כלי דם. אם הרסיס בולט מעל הגוף, מבצע החובש, הפראמדיק או הרופא הצבאי חבישה סביבו, מבלי שמופעל עליו לחץ, שוב בשל החשש מפגיעה בכלי דם או סיבי עצב באיזור.
בכל פצוע רסיסים מתחילים טיפול אנטיביוטי בתוך שעה. אם חל עיכוב של פינוי הפצוע, ניתנת אנטיביוטיקה רחבת טווח, בשל החשש מחדירת חיידקים דרך העור, מצב העלול לגרום לזיהום המסכן חיים כשלעצמו.
בבית החולים, מתבצעות תחילה פעולות מצילות חיים, ובהן המשך טיפול בדימומים או בפגיעה ריאתית. בתוך כך עובר הפצוע צילומי הדמיה, הכוללים רנטגן המאפשר להבחין ברסיסי מתכת, או סריקת CT, המאפשרת להבחין גם ברסיסים המורכבים מאלמנטים אחרים, כמו זכוכית.
על פי המיקום ומצבו של הפצוע, מתקבלת ההחלטה מתי ואם להעביר אותו לחדר ניתוח. אם הרסיס אינו במיקום מסכן חיים, ומצבו של הפצוע טוב, ניתן לדחות את ההחלטה לשלב מאוחר יותר ובינתיים להמשיך לעקוב אחר מצבו. בדיקות המעקב כוללות ניטור אחר לחץ הדם, הדופק, רמות ההמוגלובין וההמטוקריט המעידות על דימום, ומצבו הכללי של הפצוע.
אם הרסיס חדר ופגע באיברים, בכלי דם או שמיקומו עלול לגרום לפגיעה שכזו, או שחדירת הרסיס גרמה לפצע מזוהם או נמקי,
הוא מועבר לחדר הניתוח, שם מתבצע הליך של הטריה - כריתה של רקמות נמקיות או מזוהמות, והוצאת הרסיס. אם מדובר על רסיסים קטנים, המערבים רק עור ורקמת שריר, לרוב נמנעים מטיפול ניתוחי ומסתפקים בטיפול אנטיביוטי וחבישת האיזור תוך מעקב אחר הפצוע.
בין אם הוצא הרסיס או לא, הפצוע נשאר באשפוז לשם השגחה אחר מצבו הכללי ואחר איזור חדירת הרסיס ומיקומו. לעתים יש צורך בניתוחי הטריה חוזרים, בהם כאמור נכרתת הרקמה המזוהמת או שעברה תהליך נמק, ולעתים מחליטים הרופאים בכל זאת על הוצאת הרסיס בשלב מאוחר יותר, אם מצבו של הפצוע החמיר. אצל אלה שהושארו הרסיסים בגוף, מתכסה הרסיס ברקמת חיבור ונשאר בגוף.
בחיל הרפואה של צה"ל מיומנים היטב בטיפול בנפגעי רסיסים, לאור הנסיון הממושך והמספר הרב של הפצועים במערכות ישראל. במרבית המקרים הטיפול המיידי, שכולל עצירת דימומים, טיפול בפגיעות נשימה ופינוי דחוף לבית החולים, הציל את חיי הפצועים והעלה משמעותית את שיעור ההישרדות בפציעות קשות.
לפנייה לכתב/ת 
