אופקים כמשל - יומן מציאות
"השעון הראה פחות משעה וחצי של נסיעה, אבל הראש חישב מעצמו את הפער שבין המחוגים לצניחה בארץ אחרת, מרוחקת מהתודעה שנות דור". רענן בן טובים, התנדב להפעיל ילדים במקלטים בדרום הארץ וחזר עם הרהורים בנוגע למחיר שאנחנו משלמים במלחמה ובהזנחת הפריפריה, ועם שאלה- מי מרחם על ילדי הגן?
בשבוע שעבר מצאתי את עצמי בדרך לאופקים עם המשורר דניאל באומגרטן. לא-טיול בין מרחבים מוגנים רק לכאורה של עיר רפאים נטושה, תפיסתית יותר מאשר פיזית כחלק מנסיון להקל במעט על מצוקות ילדי המקום, באמצעות סדנת ביטוי בכתיבה. השעון הראה פחות משעה וחצי של נסיעה, אבל הראש חישב מעצמו את הפער שבין המחוגים לצניחה בארץ אחרת, מרוחקת מהתודעה שנות דור.
העיר בנסיעה מצטמצמת לקוביות בטון, שדלתותיהן פיות רעבים למזון אנושי שייבלע בתוך קרביהן ויעלה גרה מאוחר יותר. למקלטים הריקים לא התרגלנו ואל המאוכלסים גם לא נתרגל. המתח מונח בשרירי השכמות כמו אקסטה על לשון במסיבת טבע כשעל הרייב ההמוני מנצח די.ג'יי. מוות, שמנגן את הטרק ההוא שלו העולה ויורד חליפות, ואנחנו תוהים בינינו לבין עצמנו מה עדיף לילדים, רקטות או שירה, בבדיחות דעת שנועדה להקל עלינו ממשקלו של האויר.
המכונית נעצרת מול מקלט ואנחנו נפלטים ממנה כפליטי ריאליטי אל חוף לא נודע, אלא שהפעם אנחנו אלה שמעבירים את המשימות לילידים. נכונה לנו הפתעה סוריאליסטית משהו. מתברר שאנחנו מגיעים בדיוק כשחוגגים לאחד מהילדים את יום הולדתו האחד-עשר. קיבוץ של ילדים מסביב לשולחן מאורך עם כל טוב של יומולדת, רק שהוא קבור בתוך קובייה של בטון מזוין, וריח של אויר מעופש, שאיננו יודע אחרת, רובץ בו כתזכורת קבועה. "איך היה יום ההולדת?" אשאל את הילד מאוחר יותר. "כיף," הוא יענה ללא שמץ של חיוך או שמחה, ויוסיף באותה הנשימה שהוא מחכה לרגע בו יחגגו לו את יום ההולדת בשנית, בבית, מחוץ למקלט.
אם היה לי כובע קסמים
שני חדרים במקלט הזה. בראשון שולחנות יום ההולדת עמוסי תופינים, ובשני מזרנים פרושים על רצפתו ככליא רך של שגרה נוקשה. בלילה הם יתעבו בתגבורת נוספת. אנחנו מתמקמים בחדר השני, מתיישבים על הרצפה, מבקשים מכל הילדים להצטרף אלינו ומתחילים בפעילות. דניאל קורא בקול את כובע הקסמים של לאה גולדברג ואנחנו מבקשים מהם לומר לנו מה היו רוצים לעשות אילו גם להם היה כובע שיעשה כל מה שירצו.
הגילאים נעים בין חמש וקצת לארבע-עשרה. שתי הגדולות לא משתתפות בשטות הזו. הקטן ביותר לא יודע לכתוב. שלושה ישובים מחוץ למעגל כאילו הענין איננו נוגע להם. היתר ממילא פה. אנחנו מחלקים לילדים דפים ומאפשרים להם לבחור בין טוש, עיפרון רגיל או צבעוני. הבחירה מעוררת ענין קל. הקטנים נוטלים טושים ועפרונות צבעוניים והגדולים יותר מסתפקים בעיפרון רגיל.
אני מחניק מחשבה סוררת על תהליך העידון של הצבעים הברורים למול גווניה המתעתעים של המציאות, ניגש לילדים שמחוץ למעגל, משדל לידיהם דפים וכלי כתיבה והם נכנסים לאט לתוך הענין. אחת מהבנות הגדולות יותר שוכבת על בטנה מולם. היא תכתוב עבור אחד מהם כמה מלים. בסוף נגלה שכולם ולא רק היא השתתפו בפעילות הזו באופן עקיף. הילד הקטן לא רוצה להשתתף אז אנחנו מאפשרים לו לצייר ועכשיו הוא כבר עמוק בתוך הדף. שתיים נוספות מציירות במקום לכתוב.
אנחנו לא מתערבים. אני עובר בין הילדים, מדריך איך להתחיל, מעודד לכתוב שורה ראשונה, מלה ראשונה. דניאל עושה את שלו מהצד השני. וובה, חתן יום ההולדת, אוחז בדף כבר דקות ארוכות ולא כותב דבר. אני מנסה לפרק את המחסום בעדינות, אנחנו מדברים מעט והוא מתחיל לכתוב. מאחורינו שתי אמהות משוחחות בקול ואני מבקש מהן להנמיך את הטון. לא תמיד ברור מה מותר, אבל הבקשה מתקבלת על דעתן והן מפסיקות וממשיכות בקול שקט יותר.
השעון דוחק בנו ואנחנו מבקשים מהילדים לקרוא בקול את השירים או להסביר את הציורים ומסייעים למי שמתבייש. ילדה אחת רוצה לפגוש את קרובת משפחתה שבאמריקה שלא ראתה אותה כבר הרבה זמן. היא לא יודעת היכן היא גרה או האם בעיר או בכפר או ליד הים. היא לא ראתה אותה כבר הרבה מאוד זמן. דניאל תוהה מתי ראתה אותה לאחרונה והיא משיבה "כשנולדתי".
"בום, בום, בום"
ילדה אחרת, קטנה יותר, ציירה את כובע הקסמים הפרטי שלה שיקח אותה הרחק מכאן ויסיים את המצב הזה, שיהיה שקט. וובה הצליח לכתוב שיר. ארבע שורות מצמררות שמתחילות ב"בום, בום, בום". אני דוחק בו להמשיך את השיר והוא מוסיף עוד שתיים. שרק יסתיים. בומים, מתברר, היוו מוטיב חוזר אצל הילדים, אבל רק כטריגר, גורם מאתחל לרצון לשקט. שרק ייגמר.
"בום בום בום כל יום בום חדש, רוצה שזה יפסיק אכשיו"
הילד הקטן מראה לנו ציור של אביו נוהג במשאית והוא יושב מאחוריו. המשאית של אבא נוסעת בכל הארץ. מוטיב הבריחה לא יכול היה להיות ברור יותר גם היה צועק את עצמו במגפון. האלגוריה במיטבה היום. השיר לא שיר, הציור לא ציור, המציאות היא רק הקדמה למציאות שעוד תבוא. הילד שואל אם הוא יכול לקחת את הציור ולהראות אותו לאבא שלו ואנחנו מאשרים.
לפי כללי הסיפור התקין היה עלי לכתוב עכשיו שהוא היה מאושר, אבל אם היה שם אושר לא הבחנו בו. כנראה שיש משהו באויר שלא מאפשר לו להכנס לתוך המקלט ולצבוע אותו בצבעים מחייכים. אני שואל את אחת הילדות מה היא חושבת על מי ששם, בעזה, והיא עונה שהיא לא אוהבת אותם כי הם זורקים עלינו טילים. היא רוצה שיהיה שקט, גם כאן וגם שם.
היא ממשיכה לדבר בקול קטן אך נוקב, ושירה, כתבת גלי צה"ל שהתלוותה אלינו לפעילות, מנצנצת בעיניה למשמע תובנותיה שפשטותן חודרת את מעטה העור המבוגר יותר ומתמקמת בלשד העצמות. אנחנו מודים לילדים על הזמן שהקדישו לנו ומתארגנים למקלט הבא. רגע לפני שאנחנו עוזבים אני מצלם את השיר של וובה ומבקש ממנו שיכתוב עוד. בדרך החוצה אנו נתקלים במבטי האמהות, שמעניקים תוקף לאמירות התודה שלהן. בחוץ נעים.
חם בחוץ ואחרי שאנחנו נכנסים למכונית המלווה שלנו מפעילה מזגן. אזעקה סוררת מתגברת על מאמצי הבקרה ומותירה את המכונית באמצע הכביש ואותנו עוקבים ברגלינו אחר נחיל מתורגל בדרך לפתח מבוטן. זו ארץ אחרת. בניגוד לתל-אביב התושבים ממושמעים הרבה יותר. כאן מודעים למחירה של פגיעה ישירה או לאפקטיביות של רסיסי "יירוט מוצלח". צחוק הגורל הוא שבאותו היום תל-אביב הצטרפה למעגל הספיגה באופן קרוב יותר, לפחות לשני יירוטים, דום לב רגעי בשטח האוירי של העיר שאיננה מפסיקה לפעום.
סימן ההיכר של מזרנים פזורים על הרצפה חוזר על עצמו גם במקלט הזה. לעומת האוירה במקלט הנוכחי, הקודם נראה כקייטנה שמחה.
אנחנו אומרים שלום, מאלתרים מעגל כסאות ומבקשים להתחיל בפעילות. ילד אחד עדיין לא מצטרף אלינו. הוא עורם את המזרנים זה על גבי זה באופן כמעט כפייתי מותח על אחד מהם את הסדין, מצרף כרית לכרית. הוא לא רוצה שהזרים שנכנסו אליהם יראו איך הם חיים בביתם השני.
הוא נראה לי כבן אחת-עשרה, המזרנים גדולים עבורו, אבל הוא לא מוותר והוא מושך אותם ומרים אותם ודוחק אותם בסיזיפיות עד שהם מונחים באופן שמניח את דעתו. בסופו של דבר הוא מתרצה, עוזב את עבודת המזרנים ומתיישב על אחד הכסאות. לידו ילד נוסף ולידם ילדה גדולה רק במעט שמחזיקה תינוקת. המעגל קטן אבל מה זה משנה? אנחנו מתחילים בשיר ששזורה בו שורה על חלומות ושואלים אותם מה החלום שלהם.
הם זקוקים להתנעה ואנחנו, דניאל ואני, מדברים בינינו על חלומות ומאפשרים פירצה בכלא הסגירות. הילדה רוצה לאילת. יש שם בריכה. שאלתי אותה אם אין להם בריכה ביישוב ומתברר שיש אבל היא לא באילת. הסבתא שיושבת לידה מעירה שגם באילת נפלו טילים. אני לא מתקן אותה שאלה רקטות, לא צריך להיות קטנוניים. גם לילדה שרצתה לנסוע לאילת ההבחנה הזו לא משנה. אילת היא לא אופקים, שזה העיקר.
הילד שערם את המזרנים מספר על החלום שלו, בעצם לא ממש חלום הוא מתקן, אבל הוא רוצה להחליק על הקרח בצפון. הוא רק לא יודע מתי יסע כי זה לא עומד להגמר וגם אם ייגמר אז יתחיל מחדש, הוא לא יסע מיד אלא יחכה עוד קצת, יומיים אחרי, אפילו יותר, שבוע, אבל גם אם תהיה הפסקת אש זה יתחיל מחדש אז הוא לא יסע. אמרתי לו שיש מקומות קרובים יותר להחלקה על הקרח. הוא חשב על זה לרגע קצר ואז אמר "לא משנה". כנראה שזה באמת לא משנה. נפחי האמירות עומדים ביחס הפוך לגודל המעגל. איזה מקלט יכול לקלוט את הפיצוץ המשני, הפנימי, ממנו החוצה, ועדיין לעמוד על תילו? החיים ממחישים שהדבר אפשרי וגם קורה כל העת. הדעת מתקוממת כנגד זה. היא יודעת שאפשר אחרת.
אני בדרך חזרה, חזרה ממקום חסר תקוה שזקוק להזרקה של חיים לתוך וריד מתייבש של ישראל האחרת, זו שאנחנו לא רואים. גם אם בעזה מכריחים אותנו להסתכל לכיוון, אנחנו מרכזים את המבט אל איך מיירטים רקטות ולא איך מיורטים הקשרים החברתיים שלנו בהשקעה תרבותית ששקולה להתחלה של בדיחה בלי תקציב לסיים אותה עד לפאנץ' ליין העצוב.
יורים לעצמנו ברגל
אנחנו יורים לעצמנו ברגל, מקצצים לעצמנו בהונות וקרסוליים ושוקיים וברכיים ולא מבינים שהתנועה הזו הופכת מוגבלת משנה לשנה ומעשור לעשור. באחד מהמקלטים הלביש בדרן את אחת הילדות בדמות מהסרטים, הוא הרכיב לה משקפיים ופתאום היא הפכה לחכם חנוכה מחגיגה בסנוקר. צחוק ילדים כבוש דילל במעט את מעטה האויר הדחוס שבמקלט ההוא. לנו לא היה מזל דומה.
אצלנו, בהפעלה של שיחה וכתיבה, האמת נכנסה בדלת הראשית, קשה ונוקבת ואכזרית ויבשה מכל יום חמסין, הכתה בפנים, ניבטה מעל הדפים והסתובבה מוכת טראומה בטקס הקראת השורות וסידור המזרנים, שאולי הלילה לא יהיה צורך לפרוש אותם מחדש. רגע לפני שעזבנו את המקלט של הפעילות השניה, שאל אותנו אחד הילדים "מה באתם לעשות פה?" אחרי הפעילות שהעברנו, שאלה פשוטה הצליחה להוציא אותנו משיווי משקל. מה עשינו שם, לעזאזל? אנחנו יודעים את התשובה, אבל הילד הזה שאל את השאלה במלוא הכנות של חיה מפוחדת שלא מאמינה שאי פעם תוכל לצאת ממלכודת, שבעצם לא תופסת לה שום איבר מוחשי, ובעצם, את האיבר החשוב ביותר. יכול להיות שבדרך כלל קוראים לזה פחד או עקה. אני קורא לזה הזנחה.
הרכזים שקיבלו וליוו אותנו ממקלט למקלט עושים עבודה מאומצת במסגרת מצב בלתי אפשרי, אבל המצב באמת בלתי אפשרי מכל הכיוונים. אני כבר חוזר לדרום לסיבוב נוסף. במונחים קרים, העבודה עם הילדים היתה יעילה. אבל הסיפור הוא לא ההתגייסות הטובה של אנשי בידור ואנשי ספר לטובת דרום מאוים, אלא מה שעומד מאחורי כל זה, חוסר חריף בראיה לעתיד. תשומת הלב של המדינה דילגה על אופקים בדרך תלולת המסלול שעושה רקטה החמושה לא רק בחומר נפץ אלא גם במוות תרבותי.
זהו האויב האמיתי והוא אורב לנו בהדלדלות דרכי הגישה שלנו אל כלים שיאפשרו לנו להבין מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים להגיע. אנחנו ילדים לכודים בתוך גן עמוס מכל הבא ליד, אך בלי יד מכוונת. אני מקוה שמישהו יתעשת אי שם באויר הדליל ממחשבה אצל קובעי המדיניות ויבין שאי אפשר לנצח רק עם הפצצות מהאויר ופעילות קרקעית צבאית.
הפעילות הקרקעית הרלוונטית חייבת להיות קודם כל בהשקעה בחינוך ובתרבות. במלים אחרות, באנשים, מהגיל הרך, ברצף.
ככה יוצרים אתוס חברתי שיצליח לקשר בין חלקים בחברה ולא להותיר אותם לצוף כאיים קרועים על פיסת אדמה דחוקה במזרח התיכון כבר ששים ושש שנים ויותר. ככה בונים חברה, מהמסד כלפי מעלה ולא מניחים לה להדחק אל בין ערפל האבק הדרומי ויהיה אשר יהיה.
ילדי הגן אינם זקוקים לרחמים, הם זקוקים להשקעה בתפיסה כלכלית-חברתית שלא תותיר אותם לחסדי הצבא הכי חזק במזרח התיכון שינצח את מה שאולי היה ניתן לפתור בדרכים אחרות ויפסיד אותם בתוך כך. העימות הצבאי בסיבוב הנוכחי ייגמר ומה שייוותר ממנו יהיה קציר ההזנחה, שיש לו זכרון ארוך המגיע עד לזריעה. וכשהזרעים דלים, לא צריך להתפלא שאנחנו ממשיכים לזרום עם נחלי האכזב כשחום המדבר המחשבתי צרוב בתודעתנו כצידה טרופה לדרך, מאז היציאה ההיא ועד הכניסה הזו ועד ליציאה הבאה וחוזר חלילה.
רענן בן-טובים הוא משורר, עורך דין ופעיל חברתי
לפנייה לכתב/ת 
