הלוק החדש, מדי: מתיחות פנים ב-CGI
במשך עשורים ג'ורג' לוקאס הערים שיפוצים ושדרוגים על סרטי "מלחמת הכוכבים" - אבל כעת נראה שדיסני וג'יי.ג'יי אברמס מעדיפים לחזור למקורות הקלאסיים. ויש להם סיבות טובות: למרות האפשרויות הבלתי מוגבלות של הטכנולוגיה הדיגיטלית, הקהל נרתע ממנה לא פעם. הנה תראו
קשה להאשים אותם, אבל מעריצי "מלחמת הכוכבים" נמצאים בחרדה קיומית לקראת הסרט השביעי בסדרה שמיועד לדצמבר 2015. שלושים שנה אחרי "שובו של הג'דיי" שחתם את הטרילוגיה הראשונה, הסדרה שנכנסה מאז להייפר-ספייס, מחשבת מסלול מחדש. לאף אחד לא באמת ברור באיזה מצב היא תשוב אלינו: אולפני דיסני רכשו את הזכויות על המותג במיליארדי דולרים, האב המייסד ג'ורג' לוקאס נטש, ואת מקומו תפס ג'יי.ג'יי. אברמס - שהתקבל בחשדנות רבה. לפחות עד למפגש המלהיב עם המעריצים בכנס "חגיגת מלחמת הכוכבים" אמש (ה') באנהיים שבקליפורניה.
"צפויים אינספור אפקטים, אבל רצינו ליצור תחושה שהיינו במקומות הללו באמת", אמר אברמס, "אחד הדברים שאהבתי כל כך בנוגע לטרילוגיה המקורית זה שהכל הרגיש כל כך אמיתי. ההברקה של לוקאס היה ההבדל בין האימפריה הנוצצת לקנטינה המאובקת (מהסצנה הקלאסית בטטואין), ואנחנו מנסים ללכת בדרך הזו", הבטיח הבמאי.
החשש מקטסטרופה בקנה מידה גלקטי ברור לאברמס. בניגוד לבורא העולם לוקאס, הוא לא יכול לעשות ביקום של מלחמת הכוכבים כבשלו. עם מורשת עשירה כל כך, שהפכה לחלק משמעותי ביותר מהתרבות המערבית, הבמאי האמריקני בן ה-48 חייב ליישר קו עם הציפיות של המעריצים, גם אם זה אומר להתנער מהקו שהתווה לוקאס עצמו מאז הטרילוגיה הראשונה: ללכת עם הקידמה, ולאמץ טכנולוגיות חדשות כדי לשפץ סצנות ישנות, ולבנות כאלו חדשות באמצעות מחשב.
כך שדרגנו את "מלחמת הכוכבים". או אולי בעצם הרסנו?
לוקאס וחטיבת האפקטים המתקדמת שלו (ILM) הטמיעו לאורך השנים אינספור שיפורים קטנים וגדולים בסרטי הטרילוגיה הראשונה, כפי שהופיעו במהדורות DVD שעודכנו כל כמה שנים. בעזרת ה-CGI עלה בידי לוקאס להחזיר לחיים סצנות שצולמו ונחתכו, או אפילו ליצור סצנות חדשות לגמרי שהולחמו בתפרי פיקסלים עדינים. טרילוגיית הפריקוולים כבר עוצבה מראש בהתאם למודלים ממוחשבים - פחות דגמי פלסטיק ומתכת על הסט, פחות צילומי חוץ, הרבה יותר שעות סטודיו ועבודת אפקטים. התוצאה היתה מאכזבת, אולם מי שרצה לחזור למקור, נבלם. הוקוס פוקוס! חומרי הגלם נגנזו.
ועכשיו מגיע אברמס, והוא מנסה לזכות באמון הציבור. לכאורה היינו מצפים שהוא יילך בדרך המקובלת ויעצב את סרטו על פי מיטב האפשרויות הדיגיטליות. אבל לפחות על פי ההצצות שהוא סיפק לנו מהסט ואמש במהלך האירוע בקליפורניה, הבמאי והתסריטאי מבקש להחזיר עטרה ליושנה. אפקטים ממוחשבים יהיו, והרבה, אבל חייזר שצץ בסרטון אחד מעיד על דמויות ממשיות יותר על הסט. סרטון נוסף שהופץ השבוע חושף חללית X-Wing - דגם אמיתי שנבנה במיוחד, בלי אפקטים:
כמובן, הדגם שלפנינו לא יכול להמריא - כוח העילוי שלו על המסך נובע מהמחוללים הגרפיים של אנשי האפקטים, אבל קיומו על הקרקע מקנה להפקה תחושת מציאות אותנטית יותר לצופים. תחושה שהיתה נוכחת כל בטרילוגיה הראשונה, נתפסה כהברקה אדירה של לוקאס, וננטשה על ידו לחלוטין בטרילוגיית הפריקוולים. זה ניכר בקרבות האוויריים שנראו כמשחק וידאו יותר מאשר סצנות מלחמה ריאליסטיות (המבוססות על דגמי חלליות מוקטנות במרחב), וזה ממש מציק בכל הנוגע לעיצוב המחודש של הדמויות, ובראשן מאסטר יודה.
ב"אימפריה מכה שנית" מ-1980, הגיע יודה המזדקן אל חיינו כיצור ירוק ושובב, טוב עיניים וכבד לשון. העפעפיים הכבדות, המבט הנוגה והידיים הרפות הקנו לסצנות בהשתתפותו לוק טראשי ומחוספס מעט. לכל צופה ברור שמדובר בבובה מהזן של קשקשתא. המפעיל שלה, פרנק אוז, הכניס בה אופי ונשמה משלה.
אוז נשאר גם בפריקוולים, אבל לוקאס גנז את הבובה ובמקומה הופיע יודה זרחני, עם מנעד הבעות פנים (מזויפות) רחב הרבה יותר. גם מגבלות התנועה של המאסטר הבובתי הוסרו וכדימוי דיגיטלי הוא קופץ, מתגלגל ומעופף. מהיר יותר, מרהיב יותר, ומגוחך הרבה יותר - כפי שתוכלו לראות בקטע הלחימה מול פלפטין ב"נקמת הסית" מ-2005:
מילא ליצור גרסה חדשה פחות מהימנה, אבל למה להרוס את זו הישנה? האופק הדיגיטלי אליו התמסר לוקאס אפשר לו לשפץ את סרטי הטרילוגיה הראשונה, ואז אף לשפץ את השיפוץ. כך במקרה של ג'אבה דה האט - היצור שנגלה לעיננו ב"שובו של הג'דיי" (1983). אז הוא נוצר כמתקן עצום במשקל טון, אותו הפעילו לא פחות מחמישה אנשי צוות - שלושה מהם בתוך "הגוף" עצמו. כך נולד אחד מהנבלים האיקוניים בתרבות המערבית, עם מחוות הזנב והלשון הרוטטת שלו:
בראייה לאחור, לוקאס לא התלהב ממה שרבים כל כך אהבו. הוא רצה לאפר את ג'אבה בפיקסלים דיגיטליים, והיה נחוש לשבץ מחדש סצנה בהשתתפותו שנחתכה בעריכת "מלחמת הכוכבים" מ-1977. הסצנה צולמה במקור בהשתתפות הריסון פורד (בתפקיד האן סולו) והשחקן דקלן מלהולנד.
האירי רחב ההיקפים אמור היה להיות מוחלף איכשהו בדמותו של ג'אבה, אבל זה קרה רק ב-1997 בגרסה המשודרגת דיגיטלית. אנשי האפקטים הצליחו להמיר את דמותו האנושית של מלהולנד בזו הבשרנית של ג'אבה ב-CGI. הוא אמנם נראה מצועצע במיוחד, אבל לא נורא: שבע שנים נוספות עברו והוא עבר מתיחת פנים משמעותית לקראת מהדורת ה-DVD, ובהתאם להופעתו המחודשת בסצנת מירוץ הפוד-רייסרס ב"אימת הפנטום". כך, במקום להשקיע חצי מיליון דולר בהתקן כבד ומסורבל, לוקאס פתר את ההופעה של ג'אבה על צג המחשב - לא לשביעות רצונם של המעריצים המושבעים.
קיטורים בצד, יש פה בעיה. סרטים קלאסיים התקבעו בזיכרון הקולקטיבי שלנו כפי שהם, והתנחלו בתודעתנו בצורתם המקורית - המסורבלת. עם היכולות הטכניות של הקולנוע כיום, רק טבעי שהאולפנים ייזמו סרטי המשך או רימייקים המבוססים על אותן קלאסיקות, תוך שדרוג והעצמה של הדמויות באמצעות מחלקת האפקטים. כך קרה לאחרונה גם בשני סרטי האתחול של "כוכב הקופים".
הסרט "כוכב הקופים" יצא לאקרנים בסוף שנות ה-60, ולצד הצלחה מסחרית סוחפת, התכבד גם באוסקר מיוחד שהוענק לג'ון צ'יימברס, שהביא מעולם הניתוחים הקוסמטיים את פיסות הלטקס והאיפור שהקנו לשחקנים מראה של קופי-אדם. הפרויקט דרש תכנון מראש וגם המון שעות איפור לפני כל יום צילומים, אולם התוצאה קסמה לרבים בבתי הקולנוע. השחקנים אמנם לא נראו ממש כמו שימפנזות, גורילות, ואורנג-אוטנגים, אבל ההקשר נוצר לשביעות רצונם של הצופים לאורך חמשת סרטי הסדרה (1968-1973).
רודי מקדאוול מדגים הכנה לצילומים בחדר האיפור
מאז הגיחו קופי האדם שוב ב-2001, עם תחפושות מבית היוצר של טים ברטון, שנמנע מהתערבויות ממוחשבות מיותרות בהפקה שלו. עשר שנים לאחר מכן רופרט ווייט הקים לתחייה את הסדרה עם פריקוול שמספר על הנסיבות שהביאו להשתלטות הקופים על כדור הארץ. ג'יימס פרנקו כיכב בתור הגיבור האנושי ולצדו קוף שימפנזה מסונתז. במקום רודי מקדאוול כאדם-קוף, קיבלנו את אנדי סרקיס כקוף-אדם. דמויות הפרימטים בסרטים החדשים נראים כאילו נלקחו מנשיונל ג'יאוגרפיק - אלא שגם פה מדובר בעבודת CGI דקדקנית של אנימטורים מבית אולפני WETA של פיטר ג'קסון.
סרקיס וחבריו ב"כוכב הקופים: השחר"
הבחירה של מפיקי "כוכב הקופים" היתה טבעית, שכן לג'קסון יש כבר נסיון משמעותי עם קופים דיגיטליים וגם עם סרקיס, שברימייק שלו ל"קינג קונג" מ-2005 גילם דווקא גורילה. הבמאי הניו זילנדי לקח על עצמו להפיח חיים חדשים בקוף הענק מהקלאסיקה הקולנועית מ-1933. בזמנו נחשב סרטם של מריאן קופר וארנסט סודשאק לפלא טכנולוגי עם הבאתו של קינג קונג למסך כאנימציית סטופ-מושן. ג'קסון שאב אותו לכרטיס הגרפי של המחשב והפך את חזותו ליותר טבעית, וגם את תנועתו לאותנטית (בעזרת עבודתו של סרקיס מאחורי הקלעים). ובכל זאת: משהו בייחוד של גורילת הענק נפגם.
קינג קונג מת ב-1933
קינג קונג מת ב-2005
קינג קונג נולד כאמור בשנות ה-30 בארצות הברית באנימציית סטופ-מושן. גודזילה לעומת זאת בקעה ביפן עשרים שנה לאחר מכן כאדם בתחפושת. זאת לאחר שצוות ההפקה של הסרט מ-1954 הפנים כי אופציה זאת הרבה יותר חסכונית בזמן וכסף. הבעיה היתה שחליפת גודזילה היתה כבדה, אטומה ובלתי ניתנת לתפעול. "בר המזל" שלבש אותה סבל לא פעם מהתייבשות ותשישות. לפחות עלה בידו לזרות הרס וחורבן בטוקיו. זה בוודאי היה כיף, גם אם מדובר בסך הכל בדגם מוקטן של העיר שהוקם כתפאורה.
חמישים שנה, ואינספור גודזילות שונות ומשונות אחרי, הבמאי גארת' אדוארדס נהנה כבר מיתרונות ה-CGI שהופכו את חייהם של מעצבי התפאורה, אנשי הארט וגם השחקנים לקלים יותר במהלך הצילומים. גודזילה שלו גדולה הרבה יותר, אך היא תוצר של פוסט-פרודקשן שהתווסף לסרט אחרי הצילומים. התוצאה אולי אמינה יותר (נתון לשיקולכם) ומראות ההרס משכנעים יותר - של טוקיו וסן פרנסיסקו, לא של הסרט עצמו:
ל-CGI יש הרבה יתרונות, אבל מקוריות היא כנראה לא אחת מהן. אפשר לזהות קונבנציות שהתגבשו בעיצוב של הגרפיקאים הקולנועיים. קחו למשל את הקראקן, אותו יצור קדום שעלה מהים (במקור במיתולוגיה הנורדית, בקולנוע התערבב גם ביוונית). מפלצת עצומה שעולה מן הים כדי להחריב עיר? זה נשמע כמו גודזילה, וזה גם נראה כמוה ב"התנגשות הטיטאנים" של לואי לטרייה מ-2010:
ולהבדיל אלפי הבדלות ודולרים, קבלו את הגרסה המקורית של דסמונד דיוויס מ-1981, בה מופיע הקראקן כשהוא באנימציית סטופ-מושן. בזמנו זה נחשב לטכנולוגיה מתקדמת, והיום כמו בובת דינוזאור מפלסטיק שיצאה משליטה:
אגב בשני הסרטים מופיעה גם מדוזה, עם ראש הצפעונים שלה. בשני המקרים מדובר בנשים שהן שק חי של נחשים, אלא שבגרסת 1981 היא נראית כמו דודה מפחידה מתוכניות טלוויזיה לילדים, ובזו מ-2010 כמו דמות מסרט מנגה שהתפרצה למסך - ואם להודות על האמת: לא ממש משתלבת:
מדוזה מודל 1981
מדוזה מודל 2010
אריק באנה, אדוארד נורטון ומארק רופאלו כולם גילמו את הענק הירוק בשנים האחרונות. לא ששמתם לב להבדל ביניהם. יכולתם לזהות אותם כשהם הופיעו בדמותו של ד"ר ברוס באנר, אבל כשהטרנספורמציה מתחילה וה-CGI נכנס לעניין, הם נראים פחות או יותר אותו דבר על המסך. אלו סרטים שונים ושחקנים שונים, אבל באנה ב"הענק" (2003), נורטון ב"הענק הירוק" (2008) ורופאלו ב"הנוקמים" (2012) הופכים לאותה דמות איקונית של ההאלק - כפי שעוצב בקומיקס, בסדרות האנימציה וגם בשוברי הקופות הללו.
מארק רופאלו ב"הנוקמים"
בסוף שנות ה-70 הטכנולוגיה לא איפשרה להציג את הטרנספורמציה מבן אנוש למפלצת. היום מספיקה נוכחות של שחקן על המסך, ועבודה של גרפיקאי מאחורי הקלעים כדי לעשות זאת. בסדרת "הענק הירוק" מן העבר נדרשה עבודה משותפת של שני שחקנים ומאפר חרוץ כדי להביא לטלוויזיה את דמותו של גיבור העל: ביל ביקסבי גילם את באנר, השרירן לו פריניו את ההאלק, והם החליפו ביניהם תפקידים בהתאם. בדרך לסט הצילומים בילה פריניו שעות רבות בחדר האיפור, נצבע בירוק ועל פניו הודבקה פאה וגבות שחורות עבות. משכנע זה לא, אבל אפשר לפחות לזהות את השחקנים.
ביל ביקסבי הופך ללו פריניו בצבע ירוק
הפיתוחים הטכנולוגים בתחום הקולנוע העצימו את האפשרויות של הבמאים ופתחו בפניהם נתיבים לעולמות פנטסטיים, שהיו בעבר בלתי ניתנים להשגה והיום מולחמים אל הסרט כמציאות וירטואלית, אבל אמינה. ועדיין, לפחות בכל הנוגע לרימייקים, לצד עבודת ה-CGI יש אובדן של ערך סנטימנטלי אצל הצופים.
בחברות דיסני ולוקאספילם הבינו את זה ולכן מקפידים על שיחזור התפאורה והדמויות - לא על צג המחשב, אלא על הסט עצמו. חייזרים שנבראו מחדש בשר ודם, סצנות לחימה ממשיות (פעלולני סרט האקשן האינדונזי המצליח "הפשיטה" לוהקו לצורך כך), דגמי חלליות בגודל אמיתי, מבנה אדיר של המילניום פלקון שהותקן באנגליה (בתוכו נפצע הריסון פורד בגלל תקלה בדלת הידראולית) ושצילום שלו מן האוויר הפך ללהיט ויראלי ברשת. וכן, גם R2D2 חוזר - כרובוט מכני אמיתי, עם ברגים, גלגלים (שבנו מעריצים), וגם קני בייקר הננס שחוזר כגיבוי.
