חייל בודד לא יצעד לבד, גם בדרכו האחרונה

זו מדינה שלא יודעת מהי בדידות. שיחד הוא שירת חייה, שהרעות היא פסגת חלומותיה.

שון כרמלי

במקום שבו היגון פוגש חזון מתעוררת הסכנה. הכאב המפלח, החודר, זה שמערער ומטלטל כל כך. והפחד, יש משהו משתק בפחד. משהו שגורם לך לשכוח את התכלית, להתכחש לכמיהה לאחרית, לשקוע בחושך הגדול המשתלט על אור הזריחה של שחרית.

דווקא בשעות כאלה חייבים לנשוך שפתיים, להתכנס פנימה ולחזור אל חלומם של ראשונים. לא לתת לכאב להפוך לייאוש. לא לברוח ממשימה גדולה ששר הדורות מטיל עלינו פעם אחר פעם. לא להיבהל ממילים גדולות: ציונות, אחריות, שליחות, ערבות, מדינה יהודית ועוד.

באנו לכאן, לארץ הטובה, לבנות בית. בית לאומי שיש בו אור וטוב וחסד ואהבה שבין אדם לאדם. באנו לכאן אחרי שמלאה סאת הייסורים, אחרי שנשבר מקל הנדודים. ביקשנו לשבת בבטחה בארץ, מה ביקשנו? גפן ותאנה שנשב תחתם? קצת חלב מעורב בדבש, טנא ירוק ופת במלח, מעט. והרבה שקט ושלווה, ושלום. שלום פנימי, "שלום בחילך, שלווה בארמנותיך".

אנחנו לא רוצים לכבוש, לא רוצים לגרש, לא רוצים לנשל. הסכמנו לבנות בית משותף והותרנו מקום לאחרים. מקום למגורים ופרנסה, מקום לתרבות ולזהות אחרת, ואפילו במה לביטוי של חלומות סותרים ונוגדים.

לא ביטלנו כאבם של אחרים, לא כפרנו בזכות לרצות. אבל לא ויתרנו על המדינה, שלנו. הקשר שלנו לאדמה הזו גדול מאתנו. הוא ביטוי וכמיהה של דורות, חלום של אבות ותקווה של בנים. המדינה היא לנו קרקע פורייה לצמיחה של יש יהודי, להפרחה של חזון נבואי, להעמקה של יחד פנימי.

ובעיקר רצינו בטוב. לעשות טוב. זו המדינה היחידה שבה זרים הופכים לאחים, שבה בכל חג אתה חייב לתרום חבילת מזון; זו המדינה היחידה שבה כל פצוע הוא הבן של החבר, של השכנה, שכל חייל הוא הילד של כולם. זו המדינה היחידה שבה לאימהות שכולות נולדים כל כך הרבה ילדים, זו המדינה היחידה שבה חייל בודד - לעולם לא יצעד לבד, גם בדרכו האחרונה.