"גברת ורבורג": עירית לינור לועגת לבורגנות
רב המכר החדש של עירית לינור עוסק בגיבורה חסרת שם שמספרת את סיפור ילדותה ובגרותה, תוך כדי אמירה מעניינת ואקטואלית על בורגנות, זוגיות ומושג האהבה. אך האם מדובר ביצירה שוקקת או בטלנובלה בכסות אלגנטית?
אולם ככל שלינור התקדמה ביצירתה הספרותית, התרחב הפער בינה לבין המודל (אוסטן) מבחינת אמצעי הביטוי והסגנון, ואילו היומרה להציע לקוראים רומנים מסועפים של מערכות יחסים, מיקום חברתי וקשרי אהבה ומשפחה נותרה בעינה. כך, לאחר "בנות בראון", שהוא למעשה טלנובלה בכתובים, רואה אור רומן חדש של לינור, "גברת ורבורג" (הוצאת אחוזת בית), שבו מגוללת הסופרת את חייה של גיבורה נטולת שם פרטי, היא מוגדרת - במהלך סימבולי - רק על פי שמות המשפחה, לידה ונישואין, המתארת בקולה את קורותיה מילדות לבגרות.
המבט המופנה אחורנית אינו מתווך על ידי מספרת כל יודעת, אלא מוצג ישירות לקוראים בגוף ראשון, ובכך אמור להקנות אמינות לדמות המספרת, ובה בעת להציג אפשרות לסתירות פנימיות, הסתרות והיעדר אובייקטיביות. לינור משחקת עם הדואליות הזו באלגנטיות שבה היא ידועה, בין השאר משום שהגיבורה מבצעת מעין פענוח (המונח חשבון נפש יהיה בגדר קלישאה פתטית עבורה) של נפשה, כפי שזו עוצבה נוכח מאורעות משניים ומרכזיים בחייה ובחיי משפחתה והקרובים אליה. הסיפור נפתח בילדותה, ועוקב אחר משפחתה והתפנית שחלה בחיי הבורגנות המקבעים כל כך של חבריה, לאחר שהגיעו לדירה ממול שכנים חדשים - משפחת סירקין.
הגיבורה מנסה להתחקות אחר אותה תפנית, לצד תפניות אחרות ושלל מצבים משפחתיים, חברתיים ורומנטיים, כדי לנסות ולהבין מדוע חייה התגלגלו כפי שהתגלגלו, ובעודה עושה כך היא לועגת לבורגנות, לצורך העקר לנתח פסיכולוגית כל התרחשות - ובכך נועצת סיכה בבועת האשליות של דורה באשר לאהבה "גדולה מהחיים". גם ספר זה של לינור הוא יצירה ספרותית קולחת מאוד מבחינת הכתיבה - זהו ספר זורם לקריאה, שהכוח המניע אותו הוא סקרנות רכילותית כמעט מצד הקוראים; מעין דרבון שנובע ממציצנות גרידא.
אולם במקום להשתמש ביכולותיה בכדי לספר סיפור שלוכד את הקוראים ולהביא אמירה חדשה, מעניינת, מתריסה באמת, חריפה ואמיצה, לינור מספקת לנו שוב את אותה מנה מוכרת - גדושה יתר על המידה - של אינטראקציות אנושיות שכיחות, ודיאלוגים, שגם כאשר הם מעוצבים היטב אין בהם חידוש ומקוריות של ממש, ותחושה כללית ששוב מדובר בטלנובלה בכסות אלגנטית.
משום שכתיבתה כה רעננה ושוקקת, ניכר כי לינור ב"גברת ורבורג" אינה מגיעה לכדי מיצוי של הפוטנציאל הדרמטי והקומי-דרמטי, ועל אף מספר קטעים מבדרים בסרקזם שלהם או בניסוח החכם של הסיטואציה, התוצאה הכללית היא טקסט די מיושן. הוא אינו פשטני וקליל דיו בכדי להיות רומן רומנטי, ואינו מעמיק וחדשני דיו כדי להיתפס כיצירה ספרותית מתוחכמת המציגה תפיסות אמנותיות מעניינות. רבים הם הרומנים העכשוויים שנמצאים בשטח "האפור" הזה, ונדמה כי הורגלנו בסוג כזה של ספרות, אך משום שהנימה השלטת ברומן מבקשת להצביע בין השאר על "בעיות הדור" ואפילו לנפץ טאבויים, ברור כי ללינור היתה מטרה נוספת מלבד לספק סיפור עלילתי שכיף לקרוא אותו.
הדמויות שמאכלסות את "גברת ורבורג" מעוצבות כטיפוסים.
לכשעצמן הן כמעט לא חשובות, והן מתפקדות יותר כסמלים, כבבואות חברתיות, ולא כאינדיבידואלים. דמותו של עמוס (אחיה של הגיבורה) היא המעניינת ביותר אך גם בה אין די כדי להותיר רושם של ממש. הגיבורה, לעומת זאת, (ובמידה מסוימת אני מתקשה להאמין שלא מדובר בהחלטה מכוונת) אינה מעניינת כלל. היא מרגיזה, ולא במובן החיובי שמעורר זעם או התרסה שמניעים לקרוא אודותיה, מתוך מקום של ביקורת והתנגדות. על אף הפענוח השיטתי שהיא מבצעת, אין בה משהו שהופך אותה לגיבורה שובת לב (והרי גם דמויות שובות לב יכולות לעורר אנטגוניזם, תשאלו את אוסטן) וזכירה.
ואולי זאת הבעיה הגדולה של הרומן המצליח הזה. לטעמי הוא כמו תוכנית ריאליטי שמשתתפיה סוחפים את הצופים בעת שידורה, ובשנייה שהיא נגמרת הם נשכחים וקורותיהם כבר לא מעניינים את הקהל. כך קורה גם ב"גברת ורבורג"; ולא רק מבחינת הדמויות, אלא גם מבחינת התמות המוצגות ברומן, הניסוחים הרבים אודות אהבה, זוגיות וסקס, הביקורת כלפי הבורגנות המאכלת - כל אלו יכולים להיות בעלי אפקט מסוים בעת הקריאה, אך השפעתם פגה ברגע שהיא נגמרת.
נדמה לי שלינור היתה מרוויחה דווקא מצמצום, מפרסום נובלה מושחזת באמת ושנונה, שכן הניסיון לפרוש סאגה פרטית בעלת אפיונים ציבוריים-חברתיים אינה מתגבשת לכדי יצירה ספרותית מרהיבה, וגם לא כ"ממתק קיצי" מבדר ומהנה.
החלקים המוצלחים יותר הם אלו שמתארים את תקופת ילדותה של הגיבורה, אולי משום ששם נמצא המפתח להבנת סיפור חייה. ודווקא יפה עשתה לינור שלא הניחה שורה תחתונה וחד-משמעית לגבי אותו מפתח; שהרי זהו היופי בחיים - שהם דינמיים, נטולי חוקיות אמתית ומפתיעים.
"גברת ורבורג", מאת עירית לינור. הוצאת אחוזת בית. 367 עמ'.
