ואז היא זרקה אותי כי לא שילמתי עליה בדייט
נשים רוצות שוויון בכל התחומים, כולל התחום הכלכלי. הזדמנויות שוות, משכורות שוות, אבל רק עד שזה מגיע לתשלום החשבון בדייטים. שם הן לא רוצות שוויון. שם ברור שהגבר צריך לשלם. למה?
עוד על דייט ראשון:
עם אזעקות, בלי סקס: דייט ראשון בצבע אדום
בלי פוזות ובלי אינסטגרם: כללים לדייט ראשון
גם לתחום הרומנטי המצב הכלכלי הלחוץ לא עושה טוב. עבור רוב הנשים, במיוחד כאלה שכבר עברו את אמצע שנות השלושים שלהן, מצב כלכלי כזה אינו יתרון, בלשון המעטה. ניחא, כשהיו סטודנטיות עוד היו מוכנות להסתפק באהבה פלוס מסעדה זולה או סקס במקום בילוי מחוץ לבית.
אבל בגיל 38 או 41 הן כבר מצפות ליותר. רבות מהן כבר הגיעו לרמת חיים גבוהה בזכות עצמן, והן מעוניינות בגבר איתו יוכלו להמשיך לקיים את הרמה הזאת. זו בהחלט זכותן. אבל עבור גבר במצוקה כלכלית זהו מכשול מאד משמעותי בדרך לקשר.
בכל מקרה, גם אם איפשהו נמצאת האחת של דודי – זו שתאהב אותו בחולי ובבריאות, וגם בעושר ובעוני, הדרך אליה רצופה בדייטים. ודייטים עולים כסף. כלומר, לגבר הם עולים כסף. איזה מלכוד.
"אתה יודע", הוא אומר לי, "נשים רוצות שוויון בכל התחומים, כולל התחום הכלכלי. הזדמנויות שוות. משכורות שוות. אבל רק עד שזה מגיע לתשלום החשבון בדייטים. שם הן לא רוצות שוויון. ברור שהגבר צריך לשלם. גם אם היא מציעה להשתתף בתשלום – אתה חייב לסרב, כי בסופו של דבר, אם לא שילמת על הכל – תתויג כקמצן. זה מדהים איך גם אשה ליברלית ונאורה שמרוויחה יפה – בעניין הזה היא פתאום הכי אולד פאשן!".
אני יודע שעסקינן בטאבו - מהחמורים ביותר שיש בחברה שלנו. בעניין זה יש קונצנזוס נשי ברור: גבר שלא משלם את החשבון בפגישה הראשונה לפחות, מיד יתויג כקמצן. גבר שאפילו מהרהר אחר המוסכמה שהגבר הוא זה שצריך לשלם – הוא קמצן. אחת התכונות בגבר שהכי מרתיעות – שלא לומר מגעילות - נשים, היא קמצנות. כך לפחות למדתי מנשים שחייהן חצו את חיי.
רוצות שוויון, עד שיגיע החשבון
כן, אני יודע שמדובר בנושא רגיש, אבל ברשותכם, בכל זאת אסתכן בשאלת תם: מדוע? מדוע בעצם הגבר הוא זה שצריך לשאת בעלותו של בילוי משותף? למה שהאשה לא תזמין – או שלפחות תשתתף בהוצאה, בעיקר אם לא מדובר רק בכוס קפה? למה זה כל כך ברור שגבר שזה עתה פגשת, אמור להוציא עלייך - אשה העומדת ברשות עצמה, עצמאית כלכלית - מאה או מאתיים שקלים? והרי גם את, בת המעמד הבינוני, מכירה על בשרך את תלאות ההישרדות הכלכלית.
איך זה שעם כל החתירה המתמדת לשוויון בין המינים, דווקא העניין הזה נותר מאחור? זה מדהים אבל אני לא מכיר גברים רבים שמוכנים להסתכן בשבירת הטאבו הזה. למעשה, לא מכיר כלל. ובכלל זה עבדכם הבלתי נאמן. בשנה האחרונה יצאתי לכמה וכמה דייטים. באף אחד לא העזתי שלא לשלם את החשבון במלואו – גם כשהיה ברור לי שמבחינתה זה גם הדייט האחרון. טוב, בעצם היה יוצא מן הכלל אחד. נגיע אליו בהמשך.
בדייט שהיה לי לפני מספר שנים במסעדה נחמדה, עלה בשיחה הנושא של קבלת נשים לקורס טיס. היא, כמובן, תמכה נחרצות. אבל כשהגיע החשבון היא הניחה לי באבירות לשלם אותו במלואו. אתם מבינים: נשים טייסות? – כמובן. אסטרונאוטיות? מנכ"ליות? חברות כנסת? שׂרות? טייקוניות? – בוודאי! אבל נשים שמוציאות את כרטיס האשראי שלהן כשמגיע החשבון? - "קמצן!"
במבט היסטורי, לא קשה להבין כיצד נוצרה הנורמה הזאת: פעם נשים לא יכלו לשלם על בילוי, מהסיבה הפשוטה שהן לא הרוויחו כסף. בניגוד לגברים, הן לא עבדו לפרנסתן. הן עבדו קשה מאד – בבית – אך ללא כל תמורה כספית. במצב עניינים כזה, אך טבעי היה שהגבר ישלם. היה בזה גם מבחן הגיוני (לזמנו), ליכולתו של הגבר לפרנס את האישה. מובן מאליו היה שזה תפקידו – ממש כשם שהיה ברור שאם יתחתנו, תחכה לו האישה עם שובו מהעבודה בבית נקי עם ארוחה חמה, בנוסף לכך שתישא בעול גידול הילדים, הכביסות וכל השאר.
אלא, שאֶפֶּעס, מאז השתנו קצת פני הדברים. היום, ברוך השם, נשים - לפחות רובן - הן עצמאיות מבחינה כלכלית. כבר מזמן שיש להן היכולת הכלכלית לשלם על עצמן במסעדה או בסרט – לא אחת, אפילו יותר מהגבר. יש להן כסף משלהן, ותלות כלכלית בגבר היא חלום ביעותים עבור כל אישה מודרנית. ממש בגדר חזרה לימי המערות. (ובהערת אגב, גם מבחינות אחרות השתנו פני הדברים לחלוטין: כיום נשים מתפארות בכך ששיא הבשלנות שלהן הוא הכנת חביתה. וגבר שלא משתתף בעבודות הבית - לסמרטוט עלוב ייחשב).
נכון, המאבק לשוויון כלכלי בין גברים לנשים רחוק עדיין מסיומו – אך עם זאת, דרך ארוכה נעשתה מאז הימים הלא כל כך רחוקים בהם היה כל הכוח הכלכלי מצוי בידי הגברים. והינה, חרף השינוי הֶעצום שהתחולל בתחום זה במהלך כמה עשרות השנים האחרונות, נראה שעל הפינוק הקטן הזה, עדיין מתקשות הנשים לוותר. "טוב, אבל גברים עדיין מרוויחים יותר מנשים!", תזדעקנה חסידות השוויון. סבבה. אז שלמו חלק מהחשבון. לא הכל. רוצות להיות עצמאיות, או שאתן עדיין מחפשות תומך נדיב?
אני חייב להודות שיש בי גם צד שממש יכול להבין את ההתנהגות הזאת: זהו אותו צד אגואיסטי ומפונק שתמיד שמח לאכול ולשתות על חשבונם של אחרים. כן, גם לי זה נורא נוח וכיף כשמשלמים עלי. הצד הזה צוהל משמחה בכל פעם שאני מוזמן לארוחה במסעדה יקרה על חשבון הבוס/ההורים. אבל יש גם את הצד האחר, נקרא לו - 'המוסרי' - פארדון מיי פרֶנץ'. ולצד הזה, נורא לא נעים שישלמו עליו. בעצם הוא לא מוכן שאחר ישלם עליו – גם אם מצבו הכלכלי מאפשר זאת ללא כל קושי. בוודאי, אם זה אדם שזה עתה פגשתי לראשונה. אבל גם אם מדובר בחבר – מה פתאום שהוא ישלם עליי?
האם זו התפרעות קשה מצדי לצפות שגם נשים תנהגנה באיזושהי הגינות מינימלית? והאם לא הגיע הזמן שנשים תעשנה צעד נוסף, מתבקש, לעבר העצמאות הכלכלית הנכספת? גם אם זה רק שתי בירות אבל החלטת שלא מתאים לך (כפי שהתברר לי כבר כשסימסתי לך באותו ערב) – אז במקום לשבח אותי על כמה שאני ג'נטלמן כשאני מציע לשלם, התעקשי לשלם את חלקך. בכלל, די מצחיק בעיני שנשים, שבינן לבין המושג (המיושן אומנם) "ליידי", אין ולו מאומה, עדיין מוקירות התנהגות "ג'נטלמנית". ואגב, כן, זה שאת כבר יודעת שזה גם הדייט האחרון שלנו – זה ממש משנה לעצם העניין.
ואם הגעת נורא רעבה לדייט והצעת שנשב בפאב השכונתי שלך, שהתגלה ככלל לא זול, וטחנת שם טאפאסים ב-250 שקל כאילו אין מחר (כן, כן, את) - האם לא מן הראוי שתחלקי איתי בתשלום החשבון? או שלפחות, לפני שאת נעלמֶת כאילו חטף אותך הק.ג.ב., תחזירי לי צלצול? גם הבעת תודה קטנה לא תהרוג אותך. וזה נכון, גם אם היה מדובר בהוצאה שאינה כבדה עלי (ולצערי, היא כן). אבל בכלל, למה אני צריך לממן אותך? אכלת? תשלמי. את עובדת. יש לך משכורת.
עד כמה הטאבו הזה חמור? ובכן, חשתי על בשרי באותו דייט שהוזכר למעלה. בסיומו הוצאתי את כרטיס האשראי שלי. בניגוד לרובן המכריע של הנשים אותן יצא לי לפגוש, גם היא הוציאה את שלה והניחה אותו לצד שלי. בניגוד להרגלי לא התעקשתי לשלם. לא יודע מה גרם לי לנהוג אחרת מהרגיל. זה ממש לא היה קשור לסכום החשבון, שהיה די צנוע. אולי זה היה בגלל האווירה הנעימה והפתוחה ששררה בפגישה. באותו רגע לא ידעתי שדיני כבר נגזר. ליד המכונית שלה נפרדנו אמנם בנשיקה רומנטית – אבל הרגשתי איזשהו היסוס מצידה. טוב, חשבתי, אולי פשוט הקצב קצת מהיר מדי עבורה.
מפה לשם, למחרת כבר הובהר העניין. כשהתקשרתי אליה, היא אמרה שזה לא כל כך נראה לה. וכששאלתי, מופתע בעליל, מה השתנה מאתמול, היא אמרה לי בזו הלשון "זה שלא שילמת עלי – מאד הוריד לי. וזה לא קשור לזה שאני מרוויחה. מרוויחה טוב. אבל אני מצפה שכשאני יוצאת עם גבר הוא ישלם עליי. וסתם טיפ: תדע לך שבאופן כללי זה מאד מוריד לאשה שהגבר לא משלם".
בסופו של דבר, נראה שכל כמה שהן שואפות (ולגמרי בצדק!) לשוויון כלכלי, עדיין מתקשות הנשים לוותר על הנוחות והפינוק להם הן זוכות מתוקף נורמות מיושנות, כאלה שההצדקה לקיומן הולכת ופסה מן העולם – בבחינת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
את החשבון הן משאירות לגבר.
לפנייה לכתב/ת 
