וודסטוק 99: כשהמוזיקה הרגה את השלום
הופעה של הצ'ילי פפרס הפכה למדורת ענק, השלכת שטרות של 100 דולר מהבמה עוררה מהומה אלימה, ותאי שירותים שהפסיקו לעבוד הפכו את מתחם פסטיבל וודסטוק 99' לשדה קרב של צואה. סיפורו של היום בו המוזיקה מתה והחליפה שלום עולמי בתאוות הכסף של המילניום החדש
טיימינג הוא עניין מעניין. סוף השבוע הנוכחי מציין 15 שנה לאחד האירועים היותר ידועים לשמצה בתולדות המוזיקה והתרבות האמריקאית, בתאריך שמתמזג כמעט בטבעיות עם ישראל כפי שהתגלתה במבצע "צוק איתן", הוא מאפשר מבט מרחוק על החברה המשתנה שלנו, ועל הקלות שבה אנשים מאבדים שליטה והופכים, גם אם לכמה רגעים, לחיות אדם.
שורשי השסע והפילוג הפנימיים שחשפו את ראשם המכוער בשבועיים האחרונים נחשפים גם שם, ממרחק קילומטרים ארוכים ושנים רבות, ומבהירים שאולי זו לא הגאוגרפיה ולא סכסוך נקודתי, כמו טבע האדם וערכיו - שעברו שינויים לא מעטים מאז הימים בהם מילים כמו "שלום" או "אחווה" היו רלוונטיות.
ומהתחלות רומנטיות ל-22 עד ה-25 ביולי באפסטייט ניו יורק. וודסטוק 99' נולד כמחוות שנות 2000 לפסטיבל המקורי מ-1969. זה שהפך מאז שם נרדף לתנועת ההיפים בארה"ב, ילדי הפרחים ולתנועת השלום, והיה בראי הזמן תצוגה מרשימה של כוכבי הרוק של שנות ה-60, מג'ימי הנדריקס דרך סנטנה, ג'ו קוקר ואחרים.
לגרסת המילניום של וודסטוק קדמה רק שנים ספורות גרסת 1994 מוצלחת במיוחד, שהפליאה לשלב בין הופעות עדכניות לכאלה שהופיעו בוודסטוק המקורי, ונשאו לא מעט מהערכים שלו. הצלחת המופע ההוא עודדה את הפקתו של וודסטוק 99, ועל הנייר נראה היה שמדובר בעוד אירוע מוצלח.
להקות שהיו אז בשיאן, כמו רייג' אגיינסט דה מאשין, רד הוט צ'ילי פפרז וקורן היוו מופעים מרכזיים, ולצידם אמנים כמו ג'מירקוואי, וויקליף ז'אן, מובי, ג'יימס בראון, שריל קרואו והרוטס. הכימיקל בראדרז ומיוז בתחלית דרכם היוו מיד-קארד מרשים ומבטיח, ועל הדרך היו שם גם להקות מטאל מזן מגהדת', גודסאמק ומטאליקה. לכאורה - אירוע שמאגד אמנים מז'אנרים שונים תחת מטריית שלום אחת, וגם מזג האוויר החמים התאים בדיוק לימי מופעים פתוחים שכאלה, תחת כיפת השמיים. אולי הסימן מבשר הרעות הראשון נמצא כבר שם, במזג האוויר הלוהט - שכידוע במחוזותינו, נוטה להעביר אנשים על דעתם.
רייג' אגיינסט דה מאשין בוודסטוק 99. ליין אפ מבטיח
יתכן שהכל התחיל כבר שם, שכן ממש כמו במופעים רבים בישראל, גם באי הפסטיבל ההוא לא הורשו להביא מזון ושתייה משלהם, והדוכנים שהיו אמורים לתת מענה לצרכים אלו לא תאמו את כמות האנשים שהגיעה למקום. במחיר של 4 דולרים לבקבוק שתייה קטן ולא פחות מ-12 דולרים למשולש פיצה, העדיפו רבים מהצעירים שנכחו במקום לוותר על האפשרויות הקולינריות שהציע מתחם הפסטיבל, שבניגוד מוחלט לערכים של קודמיו - היה נאמן יותר לערכי שנות האלפיים וכלל חסויות רבות, שלטי פרסומת בכל פינה, חנויות שונות ואפילו תחנות לשליחת אי מייל וכספומטים. סטייה די משמעותית, חייבים לציין, מתמת הבוץ-סמים-אהבה חופשית של האירוע המקורי.
כשלהקת לימפ ביזקיט עלתה להופיע על הבמה המזרחית והמרכזית בפסטיבל, כבר עברו יומיים מאז החל המתחם לפעול. בשלב זה גם רוב המתקנים (ובמרכזם -תאי השירותים) כבר יצאו מכלל פעולה. זו נקודה קריטית להבנת הלך הרוח בוודסטוק 99, אירוע שחוסר הארגון שבו (ויש שיאמרו גם עודף המסחריות והיעדר כל רמז לנשמה) הוביל למצב הבלתי נתפס בו אנשים נאלצו לעשות את צריכהם בכל פינה שאיפשרה זאת. במילים אחרות, כאילו שהופעה של לימפ ביזקיט לא מחורבנת גם ללא קשר לאיכות המתקנים במקום, פיסות צואה מצאו עצמן מתעופפות באוויר, ונוחתות על אנשים שלא ראו זאת בעין יפה והגיבו כפי שלא מעט אנשים היו מגיבים לו היו מוצאים עצמם מכוסים פליטות אנושיות: בזעם.
לימפ ביזקיט. "תוציאו את כל האנרגיה השלילית שלכם מהמערכת"
עד אמצע ההופעה של פרד דרסט וחבריו כבר ניכר שהקהל מאבד את סבלנותו, ובחסות סולן הלהקה (שמצידו עשה לא מעט כדי להתסיס את באי ההופעה) החל חלק גדול ממנו להתפרע ולהפעיל לחץ על הגדרות. בשלב מסוים ביקשו מארגני הפסטיבל מדרסט להרגיע את המצב, והוא ניסה לעשות זאת באמצעות הערות כמו "אנשים נפגעים פה. אל תתנו לאף אחד להיפגע. אבל אני לא רוצה שתתרככו, זה מה שעשיתם כשאלאניס מוריסט הופיעה".
כמובן שבשלב זה כבר היה מאוחר מדי, בייחוד כשהלהקה שעל הבמה מנגנת את מיטב רפרטואר פריקת האגרסיות שלה ושירים כמו "Break Stuff", שמעודדים את מאזיניהם לשבור דברים. גם ההופעה של קיד רוק לא עברה בשקט, לאחר שביקש הזמר מהקהל לרגום את הבמה בבקבוקי פלסטיק, וזה הגיב בצייתנות וכמעט הרג בתהליך את הכוכב. רגע מטורף אחר במהלך היום קרה כשחברי להקת אינסיין קלאון פוסי זרקו שטרות של מאה דולר לקהל, דבר שגרם להיסטריה נטולת פרופורציות ולמקרי אלימות קשים בין האנשים שנאבקו על כל שטר.
אבל הנקודה שבה הפך וודסטוק 99 רשמית ל"יום בו המוזיקה מתה", כפי שרבים בחרו לקרוא לו, היתה במהלך הופעה של רד הוט צ'ילי פפרז. מדורות רבות שסולן הלהקה אנתוני קידיס בחר לראותם כמפגן אש יפהפה שהזכיר לו את הסרט "אפוקליפסה עכשיו", איבדו שליטה והפכו לשריפות של ממש, העובדה שהלהקה החליטה בדיוק באותו הרגע לנגן גרסה שלהם לשיר "Fire" של ג'ימי הנדריקס לא עזרה להרגעת הרוחות.
רד הוט צ'ילי פפרז. אש שאיבדה שליטה
צעירים הלומי אלכוהול טיפסו על עמודי תאורה, ציוד הגברה יקר ערך נהרס ודוכנים וחנויות הושחתו ונבזזו. כבר במהלך ההופעה התרחשו מספר אירועים בלתי נתפסים, שכללו קריעה המונית של חולצותיהן של נערות צעירות. צוות MTV, שסיקר את האירוע, קיבל הוראה להתפנות מיד מהמקום, ובהמשך סיפר המגיש המפורסם קורט לאודר כי "היה מסוכן להיות שם. כל המקום שצף גלים של שנאה... הסתובבת לך בין הרים של אשפה וצואת אדם. יכולת לחוש בזעם באוויר".
וודסטוק 99 הפך לשם נרדף לכאוס, ואווירת הסדום שבו התבררה כאיומה עוד יותר עם חקירה של המשטרה על לא פחות מארבעה מקרי אונס שהתרחשו במקום. האכזרי מכולם התרחש במהלך אותה הופעה מקוללת של לימפ ביזקיט, כשבזמן שעשתה קראוד סרפינג נמשכה נערה מטה אל בין רגלי ההמונים, ושם נאנסה בברוטליות על ידי מספר גברים. כ-12 קראוונים, אוטובוס קטן ומספר דוכנים ותאי שירותים עלו באש, והנחמה היחידה בכל הסיפור הוא שעל אף מספר פצועים רב - איש לא נהרג באירוע.
קיד רוק בוודסטוק. אווירת כאוס והרס
וכך נגמר לו פסטיבל האהבה הגדול שסגר את שנות התשעים ובמידה רבה (ממש כמו ההופעה המפורסמת והמקוללת של הרולינג סטונס באלטמונט, שנחשבת כמי שסימלה את מות התמימות של שנות השישים) - סימן את שינוי הכיוון הגדול שבישרו שנות האלפיים. בהתחשב באירועים שליוו אותו, כמעט מדהים לחשוב שהופעות הפסטיבל זכו לתיעוד בדמות אלבום מהרגעים היפים המעטים שהיו שם.
מיותר לציין שהיה זה גלגולו האחרון של וודסטוק, אירוע שחגג את את אהבת האדם, והפך במחי 30 שנים מפכחות למפגן שנאה ואכזריות לא אנושית. הוא בישר את הרעות החולות של החברה היום - עודף שטח פרסום, קפיטליזם חזירי, ניצול נשים ושנאת אדם. עברו מאז כבר 15 שנה, אבל אפשר למתוח קו ישר בין אירועים כאלו לבין ישראל 2014, השסועה והמדממת. זו שלא ניתן בה לומר את דעתך משני צדי המפה הפוליטית, זו רוויות האלימות והשנאה, שבה הכסף הגדול משחק - בעיקר על גבם של אנשים צמאים למים או דם.
