לחיות נכון לרגע: רונה קינן בהופעה
עם ברי סחרוף, שלומי שבן ויזהר אשדות, חגגה רונה קינן עשור לאלבומה הראשון בהופעה במועדון הבארבי בתל אביב. "לא באנו לברוח מהמציאות, באנו לחלוק קצת רגעים מציאותיים אחד עם השני", היא אמרה שם - והעניקה לקהל השבוי הופעה ותזכורת נוסטלגית משובחת
יש משהו מושך במסורת המתהווה הזאת, של לחגוג ימי הולדת לאלבומים, במיוחד בקרב אומה חובבת נוסטלגיה שכמותנו. אתה מגיע להופעה ממוקדת, עם מטרה, שתוכל להקשיב לה ולמלמל לעצמך - בחיי, אני לא מאמין שעברו כבר עשר שנים מאז ששמעתי את האלבום הזה בלופ. עשר שנים מאז שהתרגשתי משירים כמו "מבול", שהתפעלתי מ"גלויה". עשר שנים ל"עשר שניות".
אם קינן התרגשה, זה כרגיל לא ניכר עליה. תמיד מפתיע אותי המרחק שמשתרע בין הרגש העצום שקינן משפיעה על המילים והשירה שלה, ובין ההופעה המאופקת והאצילית שלה על הבמה. טקסטים חשופים ופצועים כל כך, ומנגד השיער המהודק, האלגנטיות המוקפדת בלבוש, הריחוק המסוים מהקהל.
מהבחינה הזאת האורחים עשו טוב להופעה של קינן, כל אחד בתורו הביא אתו לבמה צבע אחר, ששבר את הסגנון הקריר מעט של קינן ונתן לה קונטרה בפינה אחרת. כל אחד מהם שר שיר של קינן מהאלבום הנחגג על פי בחירתו, ואז קינן החזירה בביצוע שיר של האורח.
יזהר אשדות, המנטור, המפיק המוזיקלי והמלווה שלה מאז שהתחילה ליצור, נתן ביצוע קצת פושר של "מיהו המיילל", והוא וקינן ביצעו יחד את "רגע". אשדות אולי לא השאיר תחושה שהמופע הותנע, אבל מסתבר שהשאיר לקינן את אחת העצות הנכונות שקיבלה במהלך הקריירה שלה - להשאיר לפעמים את הגיטרה בצד. הרגעים בהם בחרה קינן להשאיר את גיטרה בצד הם הרגעים בהם יצאה המבצעת שבה כמה ממדים החוצה, משוחררת ומתקשרת.
קצת אחרי אשדות הגיע התור של שלומי שבן - "ללא ספק אחד משלושת הדברים שהייתי לוקחת איתי לאי בודד", הגדירה אותו קינן - וכאן זה כבר המריא שלא על מנת לנחות. שבן הנשים את הביצוע של "קסיוס" של יונה וולך בדרמטיות המהפנטת שלו, והשאיר במה חרוכה. הדואט שלהם עם "תרגיל בהתעוררות" מהאלבום החדש של שבן הפך את הקטבים ההפוכים שלהם למשלימים.
הנוכחות של שבן על הבמה כריזמטית, כזו ששואבת אותך אל הרגע הזה במופע. אני במקום קינן הייתי חוששת קצת מהרגע שבו הוא ירד ממנה ומהוואקום שישאיר אחריו, אבל קינן לא השאירה מרווח לחששות, טיפסה על הגל של שבן והמשיכה עם ביצוע אנרגטי וממוקד של "במערכת הדם" מתוך האלבום "עיניים זרות". אלבום קונספט, הסבירה קינן, שהקונספט שלו הוא כישלון באהבה.
אחרי שבן עלה ברי סחרוף, שהרעיף מהוד-סחרופיותו על "מבול", לטעמי אחד השירים היפים שנכתבו פה, עם סולו גיטרה מטריף, וקינן גמלה לו בביצוע טעון של "עיר של קיץ". "לא באנו לפה לברוח מהמציאות", הכריזה קינן בתחילת הערב, "באנו לחלוק קצת רגעים מציאותיים אחד עם השני".
חלק מהשירים המוכרים מ"לנשום בספירה לאחור" זכו דווקא לביצוע רוקיסטי, ובאופן מוזר המהלך שיקף פן מפויס יותר של קינן, כאילו המעבר מהשקט לחשמל סימל התייחסות פחות רצינית וכבדה למשקל שהביא אתו הטקסט. העובדה שלרשות קינן עומדת נבחרת נערי קסם של המוזיקה המקומית - אדם שפלן על גיטרה וקסילופון, יהוא ירון היחפן על גיטרה בס וקונטרה בס, עדי רנרט על קלידים, ערן וייץ על גיטרה חשמלית ובעיקר יובל שפריר על התופים, אפשרה למעבר הזה להישמע חלק וטבעי.
את מחלקת ההדרן פתח שיר חדש - Some Girls ("אני רוצה להיות אופטימית", אמרה קינן, "אני מאמינה שיש עתיד למוזיקה, שלי לפחות"), המשיך עם "Wait", ההדרן המסורתי מההופעות הראשונות של קינן ואז עלו כולם כולל כולם, לביצוע עליז של "לחיות נכון", שגם העניק את שמו למופע, והשלווה הגדולה של השיר הפרודי המקורי פתאום נראתה כמו משהו שהיה עשוי לשמש את כולנו. את המופע החד פעמי הזה חתם ביצוע יפהפה ל"המעיין הזוהר", ואז התברר שלא רק עשר שנים עוברות נורא מהר, גם שעה וחצי עוברות לפעמים כמו דקה.