"לך תסביר לאמריקאי מה זה גאוות יחידה"
"אולי מפה אני יכולה לעזור יותר: הפגנות, שיחות, רשתות. מה שאפשר. ובינתיים מחוברת לחדשות כמו אינפוזיה. מנסה להסביר לעצמי שזה לא יעזור כל דקה לבדוק ב-ynet מה קורה, גם כל עשר דקות זה בסדר". נועה תשבי בטור מיוחד על התחושות שם מהמצב כאן, ועל התקווה לאור בקצה המנהרה
ביקשו ממני לכתוב על תחושות המלחמה בארצות הברית. ומה כבר אפשר להגיד? התחושות קשות. רק לפני כמה ימים חזרתי ללוס אנגלס אחרי ימי מלחמה בארץ, במקלטים ובחדרי המדרגות. החברים והשותפים לעבודה פה יודעים שאני מחלקת את זמני בין ישראל לארצות הברית והם מאוד שמחים. "איזה מזל שחזרת ושאת בטוחה", הם אומרים לי בהקלה ודאגה אותנטית.
ואני מבולבלת. מה מזל שחזרתי? הלא "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב". והם חושבים שאני משוגעת. כי לך תסביר לאמריקאי מן השורה, שמעולם לא עמד בסיטואציה של איום על הבית, מהי ההתגייסות הזאת שלנו. מהי גאוות יחידה. ואני מקווה שאולי מפה אני יכולה לעזור יותר: הפגנות, שיחות, רשתות. עושה מה שאפשר. ובינתיים מחוברת לחדשות בארץ כמו אינפוזיה, כמו מכורה. מנסה להסביר לעצמי שזה לא יעזור כל דקה לבדוק ב-ynet מה קורה. גם כל עשר דקות זה בסדר.
והלחץ מורגש על כולם. אתמול התקשרה אלי חברה טובה בדמעות. היא יהודיה אמריקנית מצליחה וגם מפורסמת, והיא חווה בפעם הראשונה התקפות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות ברשתות החברתיות. היא מבוהלת עד עמקי נשמתה. ניסיתי להרגיע אותה. הסברתי לה שזה בסדר, שתמיד יהיו אנשים אנטישמים, בדיוק כמו שיש אנשים ששונאים הומואים, או שחורים או שמאלנים או ימנים. או סתם בלונדינים. זכותם. הצעתי לה לא לענות לטרולי-הרשת. ולנשום. תמיד יהיו שונאים, אנחנו לא שונאים בחזרה.
בכלל, בתור בחורה הומניסטית שדוגלת בדרך כלל בשיחה ובהבנה של הצד האחר ("דע את האויב", אמר סון דזה ב"אמנות המלחמה"), הייתי כמובן נגד ההסלמה. כי מי אוהב הסלמות? קיוויתי כמו כולם שזה יסתיים מהר ובשקט יחסי, למרות הטירוף הקיצוני. קראתי כמו כולם את המודיעין שהיה לנו קודם וידעתי באופן כללי על קיומה של העיר התחתית בעזה, אבל אחרי הכניסה הקרקעית ועם כל מה שמתגלה לנו עכשיו זה ברור. נדבר אחרי, קודם ננקה שם את הבלגן.
ובפנים מתעוררת לה כמו תמיד ובעוצמה מחודשת גאווה עצומה על צה"ל שלנו, צבא של ילדים מוכשרים ואמיצים שנכנסים לגוב האריות הזה ועושים בשבילנו את העבודה. ועל האחיינית שלי, קצינת ת"ש בגולני, בולדוזרית שאין כמותה, שנמצאת כבר יותר משבועיים בשטחי הכינוס מחוץ לעזה ודואגת שם לכולם. שבגיל כל כך צעיר איבדה קצינים ופקודים וחברים וצריכה להתמודד עם כל כך הרבה כאב בכל כך הרבה עוצמה. והחבר שלה שנמצא עמוק בפנים. והלב מפרפר מדאגה.
ואני מנסה למצוא את האור בקצה המנהרה המטורפת הזאת, ויש לי רק מחשבה אחת: כמו שכולנו יודעים, בחיינו האישיים אנחנו משנים כיוון רק כשכואב לנו. כשהכל מתנהל על מי מנוחות, אין לנו סיבה להשתנות, לגדול. רק אחרי משבר אישי אנחנו הולכים לטיפול, בוחנים מחדש את עצמנו ואת הסביבה שלנו. רק אחרי שאמרנו לעצמנו: "די, מספיק, ככה אני לא יכול יותר להמשיך", מגיעה התזוזה האמיתית.
החיים האישיים של כל אחד מאיתנו הם מראה גם לחיים שלנו כקבוצה, כמשפחה, כעם, וגם כאזור. ואני תוהה, האם זה מה שהאזור שלנו היה צריך? קונפליקט גדול, סוער, כואב ומדמם, שאחריו יגיע שינוי? הלא זה ברור שהקיצונים המטורפים באזור שלנו הם הבעיה. הלא זה ברור שהמתונים מכל הצדדים צריכים לתת יד, ולהביא לפה שקט. להילחם בפונדמנטליסטים יחד. להביא לפיתרון.
אני מתפללת בכל הכוח שזה מה שיקרה עכשיו. שאחרי שצה"ל יסיים את העבודה השחורה והמבורכת הזאת, בלי יותר אבידות כואבות, בלי יותר דם, אולי הפוליטיקאים המתונים מכל ארצות האזור ישבו יחד, בהתכוונות אמיתית, ויעשו משהו אחרת. ינסו להביא למיגור המטורפים באזור. מצרים, ירדן ואבו מאזן, יחד עם המתונים אצלנו. אני לא יודעת איך, אבל זה חייב להיות אפשרי. איזו ברירה יש לנו? אבל קודם ננקה, אחר כך נראה מה אפשר לעשות.
ותודה לאל שאין כמו הצבא שלנו. אין כמו הילדים והמפקדים שלנו. הם הכוח שלנו, והגב שלנו, והם-הם היכולת שלנו להמשיך. אז נמשיך. יחד. נעשה את מה שצריך לעשות, בכל הכוח. נודה לעד, בכאב שאי אפשר לתאר במילים, למשפחות שנתנו את בניהן, את מלח הארץ, כדי שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. ונחשוב יחד על היום שאחרי. מאוחדים. אור לגויים.
כואבת, מחזקת את החיילים שלנו בכל הכוח, ומתפללת לשינוי שאולי יבוא, ביום שאחרי המלחמה. אמן.
נועה.
