אני רוכב, לא יתפסוני חי טוב

הזוהי והיפו - Merida Matts, אופני הרים זנב קשיח, 1,589 שקל, רוזן ומינץ. האופניים שקיבלתי לסוף השבוע נראים קטנים. גלגלי ה-''26 יוצרים רושם של אופניים לילדים או לנמוכי קומה. אני קצת רגיש לנושא בגלל המטר שבעים ואשך טמיר שאני מתנשא אליהם. זה כמו שאני לא יכול ללבוש חליפה: אני נראה כמו גמד או חתן בר מצווה. אבל המטס נוחים להפליא. קטנים וממזריים. חשש מתגנב ללבי ואני מטפס על כל המדרכות בדרך הביתה; הכל בסדר. הם לא צעצוע אלא אופניים אמיתיים. כשהחום נשבר אני לוקח אותם דרומה. רוכב על השביל המצוין בטיילת, מפתח מהירות ומשתדל לא להוריד חוצנים שעושים הכל בשביל שלא אצליח. הם שדים קטנים, המטס. אני מעלה הילוך אחרי הילוך עד שאני מגיע אל ה-27 הנכסף. בכניסה ליפו אני עולה ביפת רק בשביל לוודא שאפשר לתפוס איתם ספיד גם בלי ירידה מפנקת. שמחה מתפרצת ואני רץ איתה עד גבול בת ים.

טלאי האספלט בסמטאות עג'מי זה הכי קרוב לרכיבת שטח שרובנו צריכים. המטס ואני קופצים ברחובות צרים וחד-סטריים שמכוניות חולפות חוסמות כמעט לחלוטין. איכשהו אנחנו מצליחים להשתחל. בדרך נס, בגלל הקלילות והמותניים הצרים שלהם או בגלל שהחלטתי שאני לא מוותר. כיף לרקוד איתם טוויסט יפואי. הם מגיבים מצוין ומותירים מכל מהמורה בדיוק את המידה הנכונה של טלטול. כשנמאס לי אני חותך למדרון יפו. יש שם שביל אופניים על רקע הים. לא ילמד אותי כלום על המטס אבל אחלה כיף שבעולם.

(אילן ספירא)

בחזרה לתל אביב אני עדיין חושש לקפוץ איתם מדרכות. אין שום סיבה אמיתית מלבד תחושה. תחושה שלוקח זמן להיפטר ממנה. הם לא קטנים מדי, אני נאלץ להודות. אבל הם ייראו קטנים, כי ''26 זה סטנדרט שייעלם בקרוב. למה לא ''29, או לפחות ''27.5"? ככה זה עם אופניים במחיר כניסה. צריך לחתוך איפשהו. ולחתוך באגו זה הכי קל והכי קשה בו זמנית.

החוויה והמתקנת - Norco Storm, אופני שבילים זנב קשיח, 1,595 שקל, מצמן את מרוץ. בלינק ששלחו לי מהחנות, הנורקו הירוקים - ירוק של זיתי בוסר ממש לפני ששורפים אותם - מוגדרים כאופני שבילים. הנה קטגוריה שגורמת להרמת גבה. זה אומר שאפשר לרכוב עליהם רק בגרוזיה? 21 הילוכים, שיכוך קדמי, גלגל אחורי ערום, ספרטניות וניקיון, היעדר אופייני של רגלית: הרושם הראשוני הוא של אופני שטח, אבל אם המפרסם לא הגדיר אותם ככאלה, מה הסיפור? מה הקאץ'? דברו אליי, נורקו. ספרו לי על משבר הזהות שלכם.

כבר על משטחי בטון ואספלט אני פוגש את הגבולות שלהם ושל הקונספט שנקרא אופניים במחיר כניסה - עד 2,000 שקל. למחיר כניסה יש מחיר. אתה בוחר את המינימום הדרוש לצרכים הדחופים ביותר שלך ומוותר לחלוטין על כל השאר, וכאן זה מבאס טילים. הנורקו פשוט לא יודעים לתת ספיד. רכיבה ספורטיבית, חלקה, מהירה, כזאת שסוחטת מכם את הטיפות האחרונות של המיץ אחרי יום עבודה, פותחת את הליבידו ואת התיאבון - את זה אין.

(אילן ספירא)

באבחה חדה אני זורק אותם לדרך כבושה, נענה לדחף לתת להם להראות לי מה הם שווים. המהמורות ותלוליות העשב מיתרגמות לקפיצות קטנות ונעימות באדיבות הזנב הקשיח. עכשיו, מבחינתם ומבחינתי, התחלנו לרכוב. כולה שביל במהירות מתונה, לא סינגל מפרק לרכיבה טסטוסטרונית, אבל זה מה שצריך בשביל להוציא מהם את המיטב. מתקדמים. הנורקו טוחנים חצץ ומעסים אותי בתמורה מירך עד הגב התחתון. אריגטו, נורקו-סן.

השאלה היחידה היא למה לשלם על אופניים שכל מה שהם יודעים לעשות זה לטייל אותך בסבבה מעפר עד כורכר. חתיכת קטגוריה צרה. כשנמאס לי אני חוזר אל העיר וחוצה אותה עד הבית. לא שבילים ולא פיצ'חדזות: זיגזג בין מדרכות לכבישים, מכוניות והולכי רגל. פיתול סביב קטנוע חונה באמצע המדרכה, דילוג מעל קקי, ריסוק ערימות אשפה ובולדוגים צרפתיים. האופניים חמים ואני בשיאי: חד ומתורגל ובלי טיפת סבלנות. הנורקו מתבררים כמכונת עבירות אורבנית. עבירות בשורוק, למרות שגם בחולם היו לא מעט. אל תיתנו ללוק להשלות אתכם: אלה אופניים לדוך. לעליית מדרכות. להישארות בחיים. הנורקו הם בהמת עבודה אמינה שיודעת לתת גם מעבר. וזה כבר ייעוד שמצדיק הוצאה.

היום והיום - Haro Flightline 29'' One, אופני הרים זנב קשיח, 1,695 שקל, מצמן את מרוץ. עזבו אתכם מרכיבה רגועה או ספורטיבית בפארק: הרכיבה השגרתית היא כזאת שלא נועדה להנאה אלא לסידורים ולאשכרה להגיע מ-א' ל-ב'. ליום כזה אני לוקח את הפלייטליין ומקווה שההנאה תצוץ בין אבני המדרכה, הקניות והמטלות.

לא מזמן הזדמן לי לרכוב על אופניים מתקפלים של הארו. אחרי שנים שבהן ההתקפלות הייתה על חשבון כל דבר טוב שיש באופניים, הרגשתי סוף סוף שרבות מהבעיות הטכניות נפתרו. בדומה לאחיהם המתקווצ'צ'ים, גם הפלייטליין מעט מסיביים ודומה שנוצקו בחתיכה אחת, לטוב ולרע. אם לצבא האמריקאי היה חיל אופניים, ככה הוא היה נראה.

הישיבה גבוהה ותנוחת הרכיבה זקופה יחסית במושגי ההרים והשטח. ההיגוי, הבלמים וההילוכים פסקניים, אך מפתיעים בגמישות מסוימת ביחס לציפיות שהמראה מעורר. צמיגי ה-''29 נוסכים בי ביטחון. אפשר לרכוב חזק ומהר גם בין שלושה טורי מכוניות. להשתחל בין משאית לאוטובוס ובין שני הולכי רגל ולדעת שעוד לא נולד המניאק שיוריד לי את הרגל מהדוושה.

בין המכולת לחנות המשקאות, בין פגישה עם מרואיין לניסיון נואל להחזיר טוסטר, הפלייטליין מלווים אותי כמו סוס נאמן. הם שם, והסלאלום התל אביבי אפילו לא מגרד את הגבולות שלהם. פה ושם אני חותך דרך גינה ציבורית ומקבל רמז למה שהם יודעים לעשות על משטח מאתגר. לא בדקתי עד כמה הם שווים בשטח, אבל התכונות שלהם מאפשרות הרבה מרחב ברכיבה עירונית. בגריפ קצת חסכו עלינו, ולמי שזה חשוב לו אני ממליץ בחום לשדרג את הידיות במעמד הקנייה. אני נפרד מהם אחרי רכיבה ארוכה בשעות החמות מופתע מהנוחות ומהטבעיות שלהם. יש תקווה לקצרי הכיס.

*הכותב אינו בוחן אופניים מקצועי. הוא רוכב עממי, כמו רובנו