כן קובע

לא מכיר משהו שהוא יותר להיות ילד, להיות בן, מאשר משחק בטרקטור עם כף. כמה פשוט, ככה בולע שעות שלמות של ילדות. בפרק הזמן הזה, רגע לפני שמכניסים לך לראש את כל הזבל ומספרים לך שלהיות עשיר עם עניבה זה הכי טוב, טרקטורים הם לא פחות ממושא הערצה. לא יודע למה. ככה זה. בייחוד השופלים המפרקיים הענקיים, אלה שבמקום הגה רגיל הגוף שלהם פשוט מתקפל על ציר. אם הייתי שם לכם עכשיו חוברת צביעה מתחת לידיים, אז רוב הסיכויים שהייתם צובעים בצהוב את השופל הזה. אוטובוס של דן הוא כחול, טרקטור ג'ון דיר הוא ירוק, פרארי היא אדומה ושופל הוא צהוב. קוראים לזה "צהוב קטרפילר".

מאז שנת 1880 אפשר להיתקל בשם הזה שקראתם עכשיו, והיום קטרפילר נמצאת על כוכב לכת אחר, כוכב אדום: מערכות השליטה מרחוק בסייר המאדים, זה שאוסף דגימות ומביא תמונות מהפלנטה השכנה, הן כולן פיתוח של קטרפילר. למעשה, כל הרכב החללי הזה שמטייל שם הוא פרי שיתוף פעולה של נאס"א עם הענק הצהוב. תודו שזה גורם לכם להסתכל קצת אחרת על השופל של העירייה שקודח לכם בראש עם הצפצוף של הרוורס.

קטרפילרים הם חלק מהחיים שלנו כל הזמן: מניעים אוניות, מייצרים חשמל באמצעות גנרטורים, סוללים כבישים, כורים, חופרים תשתיות. למרות הצהוב הבוהק שלהם, הם מקושרים תמיד לעבודה ולאתרים כל כך אפורים שהם הופכים לבלתי נראים. אבל התכנסנו כאן היום בשביל לחוות שני קטרפילרים שלא תראו מחר בבוקר גם אם תסתכלו ממש חזק. זאת אומרת, אלא אם אתם עובדים במחצבה. ואם בכל זאת תראו, אין מצב שתוכלו להתעלם. הכלים שאתם רואים כאן בתמונות הם כל כך גדולים, שלא היה מנוס מלבנות אותם באתר שבו יועדו לעבוד. שם הם נוצרו ושם הם ימותו, כי להוביל אותם למקום אחר זה פשוט בלתי אפשרי. הם כאלה כבדים שמרכז ההפצה מחייב אותנו אקסטרה על המשלוח של הגיליון הזה.

(אייל טואג)

מדובר בשני כלים שבמבט מרחוק, על רקע בור המחצבה העצום שנכרה באזור שוהם ומספק חצץ לבנייה, נראים בדיוק כמו צעצועי הפלסטיק הצהובים ההם: טרקטור עם כף ומשאית שמרימה את הארגז ושופכת את החול. רק שאלה עשויים מפלדה. ומה אתם יודעים, הזמינו אותנו לשחק.

איך לנהוג בית

קטרפילר הצליחה להשתלט על עולם הצמ"ה (ציוד מכאני הנדסי) למרות שהיא יצרנית נטו. אין לה מערך שיווק והפצה במובן הקלאסי של המילה. לפני כמה עשרות שנים התקבלה בחברה ההחלטה להתעסק במה שהם טובים בו - פיתוח וייצור - ולהשאיר את ההפצה והמכירה לסוכנים ברחבי העולם. אותן סוכנויות לממכר קטרפילרים הופכות לחוליה המקשרת במין שותפות בין היצרן לבעלים של הכלים. זה כולל את כל מערך ההכשרה והשירותים האפשרי, שתפקידו לספק את התנאים הטובים ביותר לעבודה. החל באנליזת דגימות שמן על בסיס קבוע וכלה במומחים שנוחתים באתר ומתזמנים עם סטופרים כל מחזור פעולות של המפעיל והמכונה כדי לגלות איך לייעל אותה.

כל העניין הזה עם בדיקות הדם והשעונים עלול להישמע קצת מוגזם, אבל צריך להבין: כשמגיעים לכלים בסדרי גודל כאלה, שמבצעים עבודה כל השנה כמעט מסביב לשעון, לכל פרט בהתייעלות יש משמעות עצומה מבחינת עלויות. קחו למשל את הצעצוע הראשון, משאית עפר לדרכים לא סלולות שנקראת 777G. יש לה מכל דלק בנפח 1,136 ליטר ואין לה שום בעיה לפרק אותו תוך יום. תפעול לא נכון של המצערת וההילוכים, צריכת הדלק עולה ב-15 אחוז - והופ, 1,300 שקל הולכים לזבל כל יום. וזה רק על משאית אחת. ככה זה כשאתה מריץ מנוע 12 צילינדרים בנפח 32,000 סמ"ק במשך 18 עד 20 שעות ביממה.

(אייל טואג)

אם כבר התחלנו עם מספרים מופרכים, אז הנה עוד כמה: גובה כללי 5.2 מטרים, שישה צמיגים בגובה שניים וחצי מטר, כל אחד 60 אלף שקלים. שני גרמי מדרגות. 1,025 כ"ס ב-1,800 סל"ד. 228 ליטרים של נוזל קירור למנוע, 227 ליטרים של שמן רק בדיפרנציאלים. משקל עצמי: 65 טון. יכולת העמסה: 99.8 טון. מהירות סופית בעומס מלא (משקל כולל של 165 טון): 70 קמ"ש. עכשיו בוא מולה.

בגלל הפרופורציות הצעצועיות של המכונה הזאת, צריך לעמוד לידה כדי לקלוט כמה ה-777G גדולה באמת. מדובר בלא פחות מבית דו-קומתי על גלגלים. הנהג יושב כמו נהג, בפינה השמאלית הקדמית, אבל כדי להגיע לתא הנהג צריך לצלוח חתיכת טיפוס. זאת מפלצת כל כך מופרכת שיש לה מרפסת עם מעקה.

למרות המידות ההזויות האלה, המשאית הכי כבדה בארץ פשוטה לנהיגה כמו מכונית משפחתית. הגה, גז, ברקס וגיר שבעה הילוכים אוטומטי בסידור הקלאסי של P-R-N-D. אין Low ואין נעליים. רגל על הבלם, שים אותה בהילוך ויאללה. יש קרוז קונטרול, יש בקרות אחיזה, יש ABS. צריך רק לקחת בחשבון את הרוחב, כי אם תשימו אותה נניח על כביש מהיר עם שני נתיבים לכל כיוון, אז הנהג יישב מעל הנתיב השמאלי, והגלגל הימני יתגלגל מימין לקו הצהוב של השוליים.

(אייל טואג)

אין על פני כדור הארץ שום רכב משא שיכול להוביל עליו משאית מחצבה מסדר גודל כזה. וגם אם היה, אין מערך כבישים שאפשר להשחיל אותה דרכו. זאת הסיבה לכך שמשאית כמו ה-777G משונעת לאתר העבודה בתוך לא פחות מ-20 קונטיינרים ולוקח יותר משלושה חודשים להרכיב אותה במקום. מרגע שהיא מורכבת ומתחילה לעבוד, היא לא יכולה לצאת מאתר העבודה - כאמור, המפלצת פשוט מפלצתית מדי - ולכן היא מבלה בו את כל מחזור החיים שלה. זה אומר שהיא יורדת 130 מטר לעומק המחצבה, לוקחת מאה טון על הגב, מטפסת חזרה, שופכת וחוזר חלילה. 364 ימים בשנה, 20 אלף טון עפר וסלעים כל יום.

איך לאכול הר

מה שמעמיס את משאיות המחצבה העצומות האלה זה אוג מכאני צהוב בשם 992K, שופל מפרקי עם כף שהוא ככל הנראה הדבר הכי מוזר ומפחיד שאפשר לתפעל על ארבעה גלגלים. ראשית, הוא שוקל 100 טון. אני חוזר: 100 טון. בפעם הבאה שמזדמן לכם תעיפו מבט על מגרש חניה שיש בו מאה מכוניות; ה-K שוקל כמו כולן ביחד, והמשקל הזה מרוכז כולו בתוך כלי באורך 15 מטר. כלי כל כך גדול שיש לו 18.6 ליטר נוזל שמשות במיכל השפריצר של הווישרים. הוא לא מתמרן באמצעות הגה, אלא באמצעות ג'ויסטיק ששובר אותו באמצע. תנועת המספריים הזאת מתרחשת בדיוק מתחת לנהג ואין תחושה זרה ומוזרה יותר מהרגעים האלה שבהם הוא מעביר את החרטום שלו מצד אחד של הנהג לצד שני.

(אייל טואג)

על החרטום הזה, בקצה שתי זרועות ענק באורך יותר מארבעה מטרים, מותקנת כף אדירה שמסוגלת להכיל יותר מ-20 טון חומר. חישוב פשוט מראה שארבע כפות כאלה ממלאות את הארגז של ה-777G, ואתם צריכים להיות שם כדי לשמוע את הבולדרים הענקיים צונחים מהכף אל המשאית. לשבת בתוכה בזמן ההעמסה זה לחוות יופי של ערסל שמתנדנד על עיוות הצמיגים שלו תחת העומסים האדירים.

שלוש משאיות 777G משרתות את ה-992K. הן נכנסות תחתיו, הוא מעמיס, הן נוסעות לפרוק וככה זה ממשיך. השאיפה היא שהמסוע הזה לא יעצור אף פעם. החומר שאותו מעמיס השופל הענקי הזה הוא שפוכת שהיא תוצר של פיצוץ; בערך אחת לשבוע או עשרה ימים מרימים במחצבה פיצוץ מבוקר באמצעות סדרת מטענים שכוללת לעיתים 15 טון חומר נפץ. רסק הסלעים והאדמה שנוצר מועמס במשך הימים עד שהוא מפונה כולו ואז מגיע הפיצוץ הבא.

בין לבין, העבודה על השופל היא אמנות אמיתית. המשימה היא לקחת 907 כוח סוס ולהשתמש בהם כדי לדחוס את הכף אל תוך הסלעים ולהניף עשרות טונות לגובה שישה מטרים. חתיכת משקל שמונפת לחתיכת גובה בזווית 45 מעלות. מספיק שהטרקטור עולה על סלע בגודל אבטיח כשהכף העמוסה בשיא הגובה ויש לכם אפקט מטוטלת עם כדור ששוקל כמעט 25 טון. אם זה לא מספיק, אז כשחופרים את הקטעים הגבוהים יש מצב שיתמוטטו עליך גושי סלע כאלה שאין אלא להטיס לאחור את המכונה בלי לחשוב פעמיים. אם אחד מהם מתגלגל מעל הכף, הוא מפרק את תא הנהג כאילו היה עשוי מקיסמים.

בידיים הנכונות, התפעול של המכונה הזאת מתבצע בקצות האצבעות והוא עדין ומדויק לכדי סנטימטרים בודדים. הפיל הזה מסוגל לתמרן בין משאית שעולה מיליונים לקיר סלע, לדפוק רוורסים, הנפות, שפיכות, דחיקות, והכל כאילו מהווה המשך לאיברים האנושיים שמפעילים אותו. קשה, קשה לגרום למוח לקבל את העובדות הפשוטות האלה גם כשהן מתרחשות מול העיניים.

בסוף היום עמדנו והסתכלנו על המחצבה באור שקיעה. מדובר בשני בורות שהם יותר בכיוון של עמקים: הקוטר שלהם הוא מאות מטרים והעומק כאמור 130. מפרידה ביניהם סוללה צרה יחסית שעולה מגובה הקרקעית לגובה המקורי של הקרקע טרם הכרייה, רכס עצום שהוא שארית החומר הנותר לכרייה. ייקח עוד כמה שנים עד שהסוללה תיאכל סופית ושני המכרות הפתוחים יהפכו לבור ענק אחד. להסתכל מלמעלה ומרחוק על ה-992K שאוכל את הסוללה זה לקלוט פתאום שגם הענק הזה הוא שווה ערך לעכברון שמנסה לכרסם גוש גבינה בגודל המגדל המשולש של עזריאלי. אבל חכו מספיק זמן והוא יעלים את הסוללה, כף אחרי כף. כמו ששיחקנו על השטיח בחדר.

שני גברים אפשרו לנו לבלות יום במחיצת מפלצות המחצבה. הראשון הוא איזי חייט, מנהל הפיתוח העסקי של זוקו שילובים, נציגת קטרפילר בישראל. השני הוא שמוליק נחומי, מנהל מחצבת "מודיעים" של "אבן וסיד" מקבוצת "רדימיקס ישראל". תודה לשניהם וסליחה על השטויות שניסינו לעשות עם השופל.