צאו לבלות, דווקא עכשיו
מבט מהקומה ה-12 על ת"א מגלה שהתנועה ברחובות דלילה והטרור מנצח. בואו נילחם בחמאס עם קצת שגרה. בכביש, אגב, מסוכן יותר
"פעולות יש בצופים, מבצעים יש בסופר, בעזה יש מלחמות", צוטט מח"ט גולני, איש שמבין דבר או שניים בהבדלים הדקים שבין אלה לבין אלה. המילים מהדהדות לי בראש כשאני משקיפה על תל אביב מלמטה ממרומי הקומה ה-12 במגדל האשפוז באיכילוב וחושבת, יש כאן שתי מלחמות. באחת מהן אין חיילים ובה צריך וגם אפשר לנצח.
המלחמה הראשונה היא עניין לצה"ל ולדרג המדיני ולעולם הדווקני שסופר את ההרוגים שלהם וההרוגים שלנו. לבד מתליית דגלים ואפיית עוגות, אין לאזרחים בישראל שום תפקיד במלחמה הזאת. לא גיבורים ולא מגן אנושי, רק סולידריות, חרדה ודאגה. כך הרוב העצום, המכריע של האזרחים בישראל, גם מי שמגלה חמלה כלפי אזרחים בצד השני שאינם נושאים נשק, גם מי שרוצה שהמלחמה תיפסק, לא איבד לרוב את הסולידריות, ודאי שלא את החרדה.
כי ממרומי הקומה ה-12, תל אביב בערב חמישי נראית רע מאוד. מרווחת, נטולת כל פקקים, קומץ אנשים בתנועה יעילה ברחובות, בתי קפה ריקים ומפוהקים עד כאב, עשרות סוגי עסקים בחרדה מפני התאדותו של החודש הטוב ביותר בשנה בענף המזון, התיירות, הבילוי והפנאי. ורמת גן וגבעתיים וכל אזורי גוש דן שבמרכז, אלה שעוד מעט נדע בעל פה את מספריהם על פי פיקוד העורף.
וכשיורדים מהקומה ה-12 אל מפלס הרחוב, שיחות החרדה וגילויי הפחד וחילופי הדברים שבהם נשמעות המלים "נורא", "זוועה" ו"אלוהים ישמור", אם תסלחו לי, הן קצת מוגזמות. קצת? בעצם הרבה, הרבה מאוד, כאילו תחת אימת הטילים איבדו ישראלים רבים מדי את כושר הספיגה שלהם וגם את ההיגיון בעת ובעונה אחת.
חברים, זה לא הבליץ בלונדון. זו לא ההרעשה הגדולה באל עלמיין. אלה לא קרבות סבסטופול ואפילו לא ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. ארבעה טילים מיורטים, על כל רסיסיהם, אינם "מטח כבד". צינורות הברזל העקומים והמעופפים המלאים חומר נפץ? כל מחבל מתאבד נושא עליו יותר ופגיעתו רבה יותר. עם כל הכבוד, אלו אפילו לא הקטיושות שנחתו באלפיהן במלחמת לבנון השנייה עליי ועל ילדיי ויתר תושבי הצפון, ללא כיפת ברזל ובהתראה של אפס שניות מתחילת האזעקה למקלט. בחודש וחצי שבילינו במקלט שמרנו כמיטב יכולתו על שגרה והשגרה מומלצת בחום גם עכשיו.
טרור אינו מיועד דווקא להרג המוני של אזרחים. די בהפחדה, ובזה אסור לאף אחד מאיתנו לאפשר לאויב לנצח. ההפחדה מרוקנת את בתי הקפה והמסעדות, את חוף הים ואתרי הבילוי המופלאים ברחבי הארץ, את היכולת לטייל ולהמשיך בחיי צרכנות רגילים, את היכולת לנשום עמוק ולומר, "בסדר, יש מלחמה, אבל כל עוד אנו חיים, נחייה בתנאים שלנו ולא באלה שהאויב כופה עלינו".
ההכרה הזאת חייבת לחצות מחסומים פוליטיים ומחסומים של בושה, מפני שההפחדה אינה מבחינה בין ימין לבין שמאל ובין אלה שסתם רועדים מפחד במקום ציבורי לבין אלה שאומרים, "לצאת עכשיו? לבלות? כשחיילים נהרגים?".
אז כן. דווקא. סולידריות אמיתית עם הצבא אין פרושה כסיסת ציפורנים, הסבירו לי חברים לוחמים כבר בלבנון הראשונה, בעת שישבתי לבטח בתל אביב ולמדתי לבחינות הקיץ באוניברסיטה. סולידריות היא לחיות כמו שאנחנו רוצים, צריכים ורגילים על מנת שמי שנלחם שם יידע שהוא נלחם על הדברים הנכונים: לא על הקיום. על הנורמליות.
ודווקא עכשיו, בלילות הקיץ המזמינים יציאה והקשבה לרחש ים ופטפוטי אנשים בטיילת. ודווקא עכשיו, בימים שהגנים הלאומיים משוועים למבקר. ודווקא מחר, ומבלי לבקש רשות מחמאס, לחלום על ימים יפים מאלה ולהגשים את החלומות, רצוי מיד. לטובת מאות עסקים פגועים ואלפי עובדים שחוששים מפני היום שאחרי המלחמה, ושאולי כבר לא יהיה להם מקום עבודה לחזור אליו.
ודווקא בהתרסה ובקול רם ובלי להתקרבן. זה לא "נורא". זה קשה, לא נעים ומסוכן, אבל לא יותר מסוכן מנהיגה בכמה מכבישי הארץ או שימוש בסכין גדולה מדי או סקי בחרמון. מדי שנה מתים בטביעה בחופי ישראל יותר אזרחים מכפי שנפגעו במלחמה הזאת. אז מה, לא ננהג? לא ניסע לים? לא נשחיז את סכין השף החדשה? לא נרכוש עוד אחת, דווקא עכשיו, כשחנות הסכינים שוממה כמו האיטלקית הקטנה והחמודה לידה, ובקפה שבפינה יושבים שני פנסיונרים כבר שעתיים ורבים על התשבץ?
תלו דגל ישראל על המרפסת, אם אתם צריכים, אבל צאו מן הבית, מקונכיית הפחד הקטנה, ממצב התודעה של סוף העולם. זה לא. חמאס רוצה שנחשוב שזה כן. במערכה הזאת ננצח מיד, אם רק נרצה.
לפנייה לכתב/ת 
