מלחמה על הבית
בחברה הישראלית של 2014 גבולות השיח הלגיטימי השתנו לגמרי, והוא מתחלק לאלה שהם "בעד צה"ל" ואלה שהם נגדו. המסלול מוביל אל תהומות חדשים
בשבועיים האחרונים אני נתקל יותר ויותר בסלוגן מוכר: "תנו לצה"ל לנצח". הרבה מהצעירים המצטטים אותו בעמודי הפייסבוק שלהם בטוחים שהוא הומצא זה עתה לכבוד המבצע בעזה, אבל אני מבוגר מספיק כדי לזכור מתי נולד: בהתחלה כמדבקה לרכב ורק אחר כך כמנטרה. הסיסמה הזו כמובן אינה מיועדת לאנשי החמאס או לקהילה הבינלאומית, היא נועדה לאנשים שחיים בישראל ומקפלת בתוכה את תפיסת העולם המקוללת המנחה את ישראל מול הפלסטינים 12-ב השנים האחרונות.
ההנחה השגויה הראשונה שהיא מחביאה בתוכה היא שיש בישראל את אלה שבעצם מונעים מצה"ל להגיע לניצחון ואיתו לשקט ולשלווה הנכספת. אותן ישויות חבלניות יכולות להיות אני, השכן שלי, או כל אדם שחושב אחרת ובכך מונע שוב מצבאנו הכל יכול לנצח. כל אותם תמהונים המעלים תהיות ושאלות לגבי דרך פעולת הממשלה וכובלים את זרועותיו החסונות של הצבא עם מאמרים מנדנדים וקריאות תבוסתניות לאנושיות ולאמפתיה, הם המחסום היחיד בין צה"ל ואותו ניצחון מושלם שיביא את השקט המיוחל.
האמירה השנייה וההרבה יותר מסוכנת שסיסמה זו מסתירה בתוכה היא שצה"ל, בעצם, יכול לנצח. "אנחנו מוכנים לספוג את כל הטילים האלה, בלי שום הפוגות," אומרת בכל פעם משפחה תורנית אחרת המרואיינת בדרום, "רק שנגמור עם זה אחת ולתמיד."
תריסר שנים, חמישה מבצעים מול החמאס ועדיין נותרנו עם אותה סיסמה עקומה. הילדים שבזמן חומת מגן הלכו לכיתה א' הם היום החיילים שנכנסים קרקעית לעזה. ובכל אחד מהמבצעים הללו תמיד ישנם פוליטיקאים מימין ופרשנים צבאיים שאוהבים לציין ש"הפעם נהיה חייבים להסיר את הכפפות וללכת עד הסוף," וכשאתה צופה בהם מעל המרקע אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך מה הוא אותו סוף מיוחל שאליו הם חותרים? הרי גם אם יחוסל כל לוחם ולוחם בחמאס האכזרי, האם מישהו באמת מאמין שאיתם תחוסל גם השאיפה של העם הפלסטיני לחופש? הרי לפני חמאס לחמנו באש"ף ואחרי חמאס נילחם בוודאי בארגון פלסטיני אחר.
צה"ל הוכיח כבר פעמים רבות שהוא חזק מספיק בכדי לנצח בכל קרב וקרב, אבל שקט וביטחון לאזרחי ישראל תוכל להביא בסופו של דבר רק פשרה מדינית. אלא שאת זה, על פי הכוחות הפטריוטים המנהלים את המערכה הנוכחית, אסור להגיד, כי דיבורים כאלה הם בדיוק מה שמפריע לצה"ל לנצח. ולכן, בסופו של דבר, כשהמבצע יסתיים והגוויות הרבות תיספרנה בצד שלנו ובצד האחר, האצבע המאשימה תופנה שוב לכיווננו.
בחברה הישראלית של 2014, מסתבר, גבולות השיח הלגיטימי השתנו לגמרי, והוא מתחלק לאלה שהם "בעד צה"ל" ואלה שהם נגדו. לכן הטפות צמאות דם או קריאה להטלת חרם על עסקים של ערבים-ישראלים נחשבות לפטריוטיות, בעוד קריאות לעצירת המבצע או סתם גילויי אמפתיה כלפי מותם של ילדים ונשים בעזה נתפסים כבגידה בדגל ובעם.
וכך אנו עומדים מול המשוואה הלא-דמוקרטית השקרית הטוענת שתוקפנות, גזענות וחוסר אמפתיה שקולות לאהבת הארץ, בזמן שכל דעה אחרת, במיוחד כזו שאינה דוגלת בשימוש בכוח והקרבת חייהם של חיילים, היא לא פחות מניסיון לחרב ולהשמיד את מדינת ישראל.
לרגעים זה נראה כאילו מתנהלות כאן שתי מלחמות. בחזית האחת רודף צה"ל את מחבלי החמאס ובחזית האחרת רודפים חברי ממשלה כתף אל כתף עם חבורות חוליגנים את "האויב הפנימי": אלה שמדברים אחרת.
אין חולק על כך שהחמאס מהווה איום לביטחוננו ולביטחון ילדינו, אבל האם אותו דבר יכול להיאמר לגבי אורנה בנאי, אחינועם ניני או שירה גפן, אשתי? האם ההתקפות הקיצוניות כלפיהן וכלפי שאיפתן להפסקת האלימות הן עוד מלחמת מגן חיונית להישרדותנו, או סתם פרץ חשוך של שנאה וזעם? האם אנחנו, באמת, חלשים ומפוחדים כל כך שכל דעה אחרת מזו שבה אוחזת מרבית הציבור חייבת להיאסר או להיכרך באיחולי מוות להם ולילדיהם, בסנקציות, בשקרים ובאיומים?
את הקטע שאתם קוראים עתה ניסה מספר רב של אנשים לשכנע אותי לא לפרסם. "יש לך ילד קטן," אמר לי אחד מחבריי אתמול, "יש מקרים שבהם לא צריך להיות צודק, צריך להיות חכם." אז צודק אף פעם לא הייתי, וחכם גדול כנראה שאני גם לא, אבל אהיה מוכן להילחם על הזכות שלי לומר את דעותיי באותה נחישות שבה צה"ל נלחם בעזה. כי המלחמה הזאת היא לא למען הדעה שאותה אני מייצג, שיכולה להיות שגויה או עלובה, אלא למען המקום שבו אני חי ואותו אני אוהב.
מאות שנים נדרשו יהודים בגולה "פשוט לסתום," כפי שהציעו השבוע בנימוס כמה בדרנים וזמרים בעמודי הפייסבוק שלהם. הטיעון בגולה היה: "אתם היהודים לא חלק מאיתנו, אתם כאן בחסד ולא בזכות ואם תפתחו את הפה נעיף אתכם לכל הרוחות." מסתבר שגם היום, במדינת היהודים, ישראלים פטריוטים גאים שמחים להציע למשפחתי ולי הצעות דומות. בעשרה באוגוסט 2006, בשלהי מלחמת לבנון השנייה, כינסו עמוס עוז, א.ב. יהושע ודויד גרוסמן מסיבת עיתונאים שבה קראו לממשלה להגיע להפסקת אש מיידית. את הדיווח ממסיבת העיתונאים שמעתי במונית. הנהג שהאזין איתי לרדיו אמר לי "מה החארות האלה רוצים, מה? כואב להם שהחיזבאללה חוטפים קצת? חוץ מלשנוא את המדינה הזבלים האלה לא רוצים כלום." ארבעה ימים מאוחר יותר קבר גרוסמן את בנו בחלקה הצבאית בבית הקברות בהר הרצל. מתברר ש"החרא הזה" חוץ מלשנוא את המדינה רצה עוד כמה דברים. החשוב בהם הוא שבנו, כמו נערים רבים אחרים שמתו באותם ימי הלחימה המיותרים האחרונים, יחזור הביתה בחיים.
אז לפני שמישהו מכם ירצה להציע "לסתום" לאם או לאח או לבן הבא שחושב שיש דרך טובה יותר להגן על חיי היקרים לו, כדאי לזכור שהסיבה המרכזית למלחמה הנוכחית היא לא איזו שאיפה נקמנית עלומה להשמיד אויב מר, אלא הרצון להמשיך לקיים את עצמנו כחברה דמוקרטית, יהודית, חומלת. זה נורא לעשות טעות טרגית אמיתית, כזו שעולה בחייהם של בני אדם רבים. קשה עוד יותר לעשות אותה טעות שוב ושוב ושוב. חמישה מבצעים, מספר עצום של לבבות שחדלו לפעום ותמיד אנחנו חוזרים בדיוק לאותה נקודה, כשהדבר היחידי שבאמת משתנה כאן הוא הסובלנות של החברה הישראלית לביקורת.
במבצע הנוכחי בעזה נחשפנו להכאת מפגינים מהשמאל באלות על ידי אנשי ימין, פתיחת עמודי פייסבוק הנקראים "מוות לשמאלנים" וקריאות לחרמות על כל מי שדעתו שונה מזו של אלה שרוצים מלחמה ארוכה ומרובת אבידות. מסתבר שהמסלול העקוב מדם שאנחנו עוברים ממבצע למבצע אינו מעגלי כפי שחשבנו. המסלול הזה הוא ספירלי והכיוון שאליו אותה ספירלה מכוונת הוא מטה, אל תהומות חדשים שלצערי עוד נזכה להכיר.
לפנייה לכתב/ת 
אתגר קרת
צילום: ירון ברנר
מומלצים
